Shiloh S. Jiwanlal RN,MSN,ARNP,CS and Cathy Weitzel RN,C
RN Web 02/02/01
המיתוס מאחורי התאבדות
‏
התאבדות הינה החלטה קטלנית שמקורה ביולוגי ואופן התבטאותה הוא התנהגותי.
כדי לטפל בחולה לאחר ניסיון התאבדות דרושה הבנה מקיפה בנושא פתו-פיזיולוגיה של נזק עצמי זהוי אוכלוסיית הסיכון ואופן ההתערבות.
לדוגמא: אדם בן 43 שהתקבל למיון לאחר ריב משפחתי, נטל מנת יתר של Elavil ודקר את עצמו בבטן. האיש טופל במיון ואושפז במחלקה כירורגית. השאלה הנשאלת: האם מלבד הטיפול הרפואי הפיזי תרגיש/י פחות נוח לטפל בחולה מסוג זה מאשר בחולה אחר?
לאחרונה הוערך שבבית חולים ממוצע,בעל 500 מיטות, מתקבלים כ 250 חולים בשנה עקב ניסיונות התאבדות. כדי לנהל טיפול נאות במקרים אלו, יש להבין את הפן הפיזי של הכאב הנפשי ואת אופן השפעתו על התנהגות המטופל.

מצוקה, תורשה וזקנה כגורמי סיכון

רוב האוכלוסייה מסוגלת להתמודד ולהתאושש מהר לאחר חוויה טראומטית או אבדון.המשותף לאלו שאינם מסוגלים , דהיינו המתאבדים, אינו פגם באופי אלא במבנה הביולוגי שלהם. גורמים נוירוביולוגים המגינים ומשפיעים על מצבי הרוח , פעילות, זיכרון, תוקפנות ואימפולסיביות נשחקים ע"י דחק , חולי, שינויים הורמונאלים, תורשה וזקנה. רק לאחרונה מתחילים להבין את המנגנונים הללו.
כיום יודעים שהמכנה המשותף בין מתאבדים הינו מחסור ב
serotinin . Serotinin הינו נוירוטרנסמיטור בעל תפקיד חשוב בהשתנות (modification) מצבי רוח. ככל שרמת ה serotinin ירודה ניסיונות ההתאבדות אלימים יותר. רוב החולים עם חוסר Serotinin אובחנו בדיכאון, schitzophrenia, התמכרות לסמים או הפרעות באישיות.
גורם חשוב אחר הינו התורשה. ישנם מחקרים המראים קשר גנטי באי יכולת לסנטז serotinin . לדוגמא: משפחת Hemmingway הינה משפחה בסיכון גבוה. Ernest Hemmingway התאבד, כמו כן, אחיו, אחותו, אביו ונכדתו Margaux.

גורם נוסף הינו – Stress

דחק או מצוקה שוחקים את מנגנוני הגנה של הגוף במרוצת הזמן, מורידים את תפקוד האימונולוגי, משנים את מערכות בלוטת התריס וcatacholamines ומציפים את הגוף בהורמוני Stress . מחקרים מראים שמצבי דחק בגיל צעיר עלולים להביא להפרעות במצבי רוח , חרדות ואף להתאבדויות בשלבים מאוחרים יותר בחיים. Stress לאחר טראומה הינו גורם סיכון לדיכאון והתאבדות. דוגמא לכך היא אנשים שעברו טראומה קשה או לוחמה, אנשים העובדים במקצועות הנושאים בלובם מתח מתמיד, מקצועות הבריאות, אנשי חילוץ ושוטרים. מחלות כרוניות עלולות להביא לניסיונות התאבדות ב 2 דרכים. תהליך המחלה משנה את התהליכים הכימייים במוח והתרופות הניתנות עלולות להביא לדיכאון ולמחשבות מדכאות. (ירידה בכולסטרול נמצאה כגורם סיכון להתאבדות) רוב החולים שמנסים לבצע נסיונות התאבדות בבתי חולים התקבלו עקב מחלה כרונית חשוכת מרפא ולא עקב ניסיונות התאבדות. זקנה מביאה לחוסר serotinin וחומרים כימיים אחרים כגון הורמון הגדילה. כמו כן שינויים הורמונלים בגיל התבגרות, לאחר לידה ובגיל הבלות מורידים את סף ההתאבדות. כשמדובר בנזק עצמי, סוגיית המפתח הינה הצטברות גורמי סיכון הכוללים ניסיונות התאבדות בעבר.

הבנת החולה – הקניית אמונתו

יש לנסות לראות את העולם דרך עיניו. לחולה כזה יש רגשות מעורבים לגבי מוות. רצונו לחיות מתחרה ברצונו למות. רגע של חולשה או ייאוש עלול לדחוף אותו להתאבד. הוא לא מודע שהדחף להתאבד נמשך רק כמה דקות וצורת מחשבה נוקשה מראה לו שהתאבדות הינה הפתרון היחיד שקיים. מנגנון ההגנה של חולה כזה בדרך כלל פועל בדרך של התחמקות וכשמנגנון זה אינו עובד יותר הוא נשאר לא תקווה , עם חוסר ערך עצמי ומדוכא. תמיכה ועידוד עשויים לחזק את רצונו לחיות. כדי לגשר על הפער שבין ייאוש לתקווה על המטפל לרכוש את אמון המטופל. יש להתחיל את התהליך בעזרת הקשבה. כשהחולה משוחח עם אדם הנתפס בעיניו אמין יורדת רמת סבלו דבר המגן עליו מפני התאבדות. על המטפל להיות רגוע וקשוב. יש לעודד את המטופל להתבטא אך לא לתת לו דוגמאות על אחרים שסובלים יותר! יש להתמקד בו. לא להפסיקו מלדבר ולא להתנשא. יש צורך במוכנות להתנהגות תוקפנית מצידו המטופל אך לא להתגרות בו.

ניהול הטיפול במחלקה

הטיפול בחולה ששתה חומר מזיק תלוי בסוג החומר ששתה. למשל ניטור סימנים anticholinergic, tachycardia , חום, הרחבת אישונים, עור יבש , אודם ועצירת שתן. חולה כזה יזדקק לטיפול ניכר בפצעים שלו. אך התהליך של עשיית אומדן וניטור במטופל הינו זהה בכל מקרה של נסיון התאבדות מבלי להתחשב בדרך בה בוצע הנסיון.
לפנינו תכנית טיפול בת ארבעה שלבים לשם טיפול בצרכיו הנפשיים והרגשיים של המטופל.
באם המטופל מאושפז במחלקה כללית, יש להתחיל את ביצוע התכנית מחדרו.

ליצור סביבה בטיחותית

יש למקם מטופל כזה בחדר המקורב לתחנת האחיות, רצוי בשיתוף עם מטופל נוסף היות ונוכחותו של אדם נוסף עשויה למנוע ניסיון התאבדות נוסף. יש להקצות למטופל את המיטה המקורבת לדלת ומרוחקת מהחלון. יש לבדוק את הסביבה היטב ולוודא את ביצוע האמור לעיל הן על ידי החולה!
יש להוציא חפצים העלולים לגרום נזק מסביבת המטופל.
כגון: חפצים חדים, חפצי זכוכית, חגורות, עניבות ואפילו שרוכי נעליים. חל איסור מוחלט על סכיני גילוח. באם החולה נזקק לעירוי נוזלים יש לסדר את הצנרת בצורה בצורה כזאת שתעבור מתחת למזרון המטופל.

אומדן בסיסי של סכנת התאבדות

יש לשאול את החולה האם הוא חושב על ניסיון התאבדות נוסף ואם כן האם הוא מתכנן את ביצוע התוכנית בזמן אשפוזו? יש לנסות לערוך עם המטופל הסכם בעל פה שלא יבצע את התכנית. אולם יש לנקוט במשנה זהירות מאחר ושיטה זו אינה יעילה במאה אחוז.
אם המטופל מסרב לדבר, יש לאמר לו שרצונו מכובד יש להפגין כלפיו איכפתיות אך הודיע לו חד משמעית על מועד אחר לדיון בנושא. יש לבדוק באם היו לחולה ניסיונות בעבר, באם כן יש לבדוק פרטים נוספים כגון: איפה בוצע הנסיון, כיצד בוצע, מתי בוצע ומה מנע ממנו לסיים את הביצוע? יש לברר באם יש למטופל שיטות התמודדות עם משברים. ומיהם האנשים המהווים את בסיס התמיכה שלו?
יש לתעד כוונות התאבדות בעזרת ציטוט מדוייק של המטופל.
יש לציין חוסר שקט, ביטויים של חוסר ערך עצמי, הפנמה וכן נוכחות הזיות ואשליות.

הסתכלות תמידית

בהתבססות על שיפוט מקצועי, יש לנקוט באמצעי זהירות כנגד ניסיונות התאבדות. יש לדאוג לשמירה, ואם יש צורך אף לגייס עזרה פסיכיאטרית. יש צורך בנהלים מפורשים כתובים הכוללים הנחיות מדויקות לשומר כמו כן יש להקפיד על התמקדותו והתרכזותו של השומר אך ורק במטופל גם כשהמטופל ישן. אין להעביר אחראיות זו לידי המשפחה ו/או חברים.
מחקרים מסוימים מראים כי שמירה הנעשית כראוי עשויה למנוע התאבדויות ואף לעזור למטופל. שומרים בעלי נכונות להקשבה ולתמיכה יכולים להפחית חרדות, dysphoria ומחשבות התאבדותיות.

הורדת סימפטומים פסיכולוגים

ניתן להוריד את עצמת הרעש בסביבת המטופל ולהימנע מגירויים מיותרים. יש להסביר לחולה על כל פעולה שמתבצעת לפני ביצועה ובכלל זה ביצוע פעולת הסתכלות. פעולות אלה מונעות תגובת יתר של המטופל ומעודדות קשר עמו.
ניתן להיעזר בתרופות להורדת מצוקה פסיכולוגית ויש לעקוב אחר כוונות התאבדות, דהיינו: אמירות ציניות על אחרים וכן אמירות של המטופל על עצמו. מצד שני, שינוי פתאומי במצב רוחו של המטופל כגון התבודדות ושקט יכול להצביע על תכניות שעוברות בראשו. במקרה כזה יש לערב את הרופא המטפל.
בזמן השחרור יש לוודא מתן הפניה לרופא פסיכיאטר ושבסיס התמיכה הינו חלק מהשחרור. שהיה של בסיס התמיכה עם המטופל עשויה להעלות את ערכו העצמי של המטופל בעיני עצמו. מתן עזרה בהבנת הסיבות הרפואיות העומדות מאחורי ההתאבדות עשויה לתת למטופל את הרצון או היכולת להתנהג בצורה חיובית במקום לעשות טעות שתסתיים במותו או בנכותו.

למאמר המקורי