אעפ”י שלפי התפיסה הנפוצה הפרעת אישיות גבולית (ובאנגלית, Borderline Personality Disorder) הינה מחלה כרונית וחשוכת-מרפא, ממחקר חדש עולה כי להפרעה זו שיעורי הפוגה גבוהים ושיעורי הישנות נמוכים.
במחקר ה-CLPS (Collaborative Longitudinal Personality Disorders Study), ב-85% מהחולים עם הפרעת אישיות גבולית חלה נסיגה בהפרעה במהלך 10 שנות מעקב. בנוסף, רק ב-11% מהחולים חלה הישנות שיעור נמוך יותר משמעותית מזה שתועד בחולים עם הפרעת דיכאון מג’ורי וקבוצה עם צבר הפרעות אישיות מקבוצה C.
עם זאת, בחולים עם הפרעת אישיות גבולית הפגיעה בתפקוד החברתי הייתה בולטת יותר.
לדברי החוקרים הם מצאו כי הפרעת אישיות גבולית, שלא נבחנה היטב בעבר, משתפרת לעיתים קרובות יותר מהצפוי, ולאחר הפוגה, לרוב לא חלה הישנות. הם טוענים כי מהלך זה אינו נפוצה בקרב הפרעות פסיכיאטריות.
החוקרים בחנו את הנתונים אודות חולים בגילאי 18-45 שנים, שלקחו חלק במחקר CLPS. במסגרת המחקר נבחנו שלוש תת-קבוצות של חולים: אלו שאובחנו עם הפרעת אישיות גבולית (175 חולים), אלו עם הפרעת דיכאון מג’ורי (95 חולים) ואלו עם הפרעת אישיות נמנעת או הפרעת אישיות כפייתית-טורדנית (312 חולים).
החוקרים העריכו את הקריטריונים והשינויים עם מספר כלים, כולל DSM-IV (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders) ומדד GAF (Global Assessment of Functioning).
66% מהמשתתפים השלימו 10 שנות מעקב, כולל 111 מאלו עם הפרעת אישיות גבולית, 211 מאלו בקבוצה C ו-62 מאלו עם הפרעת דיכאון מג’ורי.
בעוד ששיעורי ההפוגה לאחר 10 שנים היו גבוהים בכל שלוש קבוצות המחקר, הזמן עד להפוגה באלו עם הפרעת אישיות גבולית היה ארוך יותר משמעותית בהשוואה להפרעת דיכאון מג’ורי (p<0.001) אך ארוך מעט יותר בלבד באלו עם הפרעת אישיות מקבוצה C (p=0.03).
עם זאת, שיעורי הישנות של 11% בקבוצת החולים עם הפרעת אישיות גבולית היו נמוכים יותר משמעותית ואיטיים יותר בהשוואה לחולים עם הפרעת דיכאון מג’ורי (p<0.001) ואלו עם הפרעת אישיות מקבוצה C (p=0.008).
הישנות הפרעת אישיות גבולית הופיעה בעיקר במהלך 4 השנים הראשונים בטרם התייצבות. החוקרים מוסיפים כי רק 9% מהחולים עם הפרעת אישיות גבולית נותרו עם הפרעה יציבה לאחר 10 שנים.
מדדי GAF הצביעו על ליקוי חמור באלו עם הפרעת אישיות גבולית ורק שיפור צנוע אך מובהק סטטיסטית. בחולים אלו ההפרעה בתפקוד החברתי הייתה בולטת יותר משמעותית במהלך 10 שנות המחקר, בהשוואה לשתי הקבוצות המקבילות (P<0.001).
שיעורי ההישנות הנמוכים מעידים כי במהלך ההפוגה, חל שינוי פסיכולוגי במצבם של החולים, בעקבות פיתוח עמידות או כלי הסתגלות חדשים, או שינוי נסיבתי הודות לאמצעי תמיכה נוספים או פחות דחק.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!