מאת ד”ר מיכל איזנשטט

מתוצאות שני מחקרים שפורסמו בגיליון יוני של הירחון Ophthalmology, עולה כי הפרעות ראייה עלולות להתפתח כתוצאה משימוש בתרופות מסוג SSRI (selective serotonin reuptake inhibitors) בקשישים, ומשימוש ארוך טווח באמנטדין (amantadine) בחולי מחלת פרקינסון.

מהמחקר הראשון עולה כי SSRIs נקשרו בעלייה בסיכון לקטרקט בעד 39% בנבדקים מעל גיל 65 שנים. 

המחקר השני הדגים כי נזק לקרנית הקשור לשימוש באמנטדין הינו תלוי מינון מצטבר.

במחקר הראשון מסוג מחקר ביקורת, נעשה שימוש בנתוניהם של 18,784 נבדקים עם קטרקט ו 187,840 נבדקי ביקורת מותאמי גיל ותאריך כניסה למחקר.

מתוצאות המחקר עולה כי יחס השיעור המתוקנן עמד על 1.15 עבור משמשים נוכחיים ב- SSRIs (95% CI, 1.08 – 1.23).  בארה”ב נתון זה שווה ערך ל- 22,000 מקרי קטרקט עקב שימוש בתרופות אלו.

יחס השיעור עמד על 1.39 עבור fluvoxamine, 1.33 עבור venlafaxine ו 1.23 עבור paroxetine.

החוקרים מציינים כי על אף ש citalopram, fluoxetine, ו sertraline לא הדגימו עלייה משמעותית סטטיסטית בסיכון לקטרקט, יתכן כי מחקרם לא היה חזק דיו על מנת להעריך סיכון לקטרקט תחת כל התרופות לטיפול בדיכאון.

משך הזמן הממוצע מהתחלת טיפול ב- SSRI עד לאבחנת קטרקט עמד על 656 ימים.  הסיכון המוגבר היה קשור רק בטיפול נוכחי בתרופות ולא בטיפול בעבר.

החוקרים מסבירים כי לעדשת העין קולטנים לסרוטונין, ומחקרים בבעלי חיים הדגימו כי עודף סרוטונין עשוי להפוך את העדשה לעכורה. הם מוסיפים כי אם ממצאיהם יאושרו במחקרים עתידיים, רופאים ומטופלים יצטרכו לשקול היטב את הסיכון לקטרקט בעת מתן מרשם ל- SSRI לאוכלוסיה קשישה.

החוקרים מדגישים כי אוכלוסית המחקר הנוכחי הייתה מורכבת מחולי מחלות קרדיו-וסקולאריות, ובעתיד הם מתכוונים לבצע מחקר דומה בנבדקים ללא תחלואה שכזו.  הם מוסיפים כי יש לבדוק האם ממצאיהם נותרים בעינם גם לאחר התאמה לערפלנים אפשריים, דוגמת עישון.

במחקר השני מסוג מחקר ביקורת נכללו 169 נבדקים.  החוקרים השתמשו במדידות של ביומיקרוסקופיה באמצעות מנורת סדק, עובי מרכזי של הקרנית, צפיפות תאי אנדותל, מקדם השתנות, וצורתם המשושה (הקסגונאליות) של תאי האנדותל בקרנית על מנת להשוות עיני חולי פרקינסון המטופלים באמנטדין לעומת עיני נבדקי ביקורת מותאמי גיל.

תאי האנדותל מונעים כניסת עודפי נוזלים לגוף המרכזי של הקרנית.  כאשר יש חוסר בתאי אנדותל, בצקת בקרנית מופיעה והראייה נפגמת.

גיל הנבדקים הממוצע בקבוצת האמנטדין ובקבוצת הביקורת היה 58.98 שנים.  משך הטיפול הממוצע באמנטדין היה 29.38 חודשים (טווח של חודש עד 96 חודשים).

מתוצאות המחקר עולה כי בנבדקי קבוצת האמנטדין בגילאי 50 עד 70 שנים נצפו צפיפות תאי אנדותל נמוכה יותר, הקסגונאליות נמוכה יותר ומקדם השתנות גבוה יותר.  הירידות בצפיפות תאי האנדותל ובהקסגונליות יוחסה לנזק ישיר של רעילות אמנטדין על תאי האנדותל, שהוביל לירידה במספר התאים והתפתחות ממצאים היסטופתולוגיים בלתי תקינים.  העלייה במקדם ההשתנות מראה על השתנות גבוהה יותר בגודל תאי הקרנית, ממצא המצביע על כך שתאים מסוימים גדלים על מנת למלא את המרווחים שנוצרו עקב תאים שאבדו.  שינויים אלו לא נראו בנבדקים צעירים יותר או מבוגרים יותר.

לדברי החוקרים, תגובות של הקרנית לאמנטדין בד”כ מופיעות זמן קצר לאחר התחלת שימוש בתרופה ונעלמות מספר שבועות לאחר הפסקת השימוש.  אולם, לעתים הפרעות בקרנית מופיעות רק לאחר שנים של טיפול, וקרניות אלו שסבלו נזק בשלב מאוחר, בד”כ אינן מחלימות גם לאחר הפסקת השימוש באמנטדין.

ממצאי המחקר מדגימים גם כי קבוצת החולים עם המינון המצטבר הגבוה ביותר של אמנטדין או משך הטיפול הארוך ביותר בתרופה סבלה מהירידות המשמעותיות ביותר בצפיפות תאי האנדותל.  לאף אחד מהנבדקים לא הופיעה בצקת בקרנית, וצפיפות תאי האנדותל לא ירדה מ- 500 700/ מ”מ2, דבר המצביע על כך שאובדן תאי אנדותל בקרנית כתגובה לאמנטדין אינו מתרחש במהירות.

החוקרים מסכמים כי בהנחה ומחקרים נוספים יאוששו את ממצאי מחקר זה, על נוירולוגים ורופאי עיניים מוטלת החובה להעריך את אנדותל הקרנית של המטופל בטרם התחלת טיפול באמנטדין, וכן להעריך את מצב הקרנית במרווחים סדירים באם הטיפול הינו לטווח הארוך.  בנוסף יש לבצע ניטור נוסף עבור חולים עם מצבים אחרים אשר עלולים להפחית צפיפות תאי אנדותל, כגון ניתוח קטרקט לאחרונה, גלאוקומה, אובאיטיס או דיסטרופיה מסוג Fuch’s היות ובצקת בקרנית עלולה להתפתח במהלך הטיפול.

Ophthalmology. 2010

לידיעה במדסקייפ