בהמשך לפינה שבה אנו מציגים סיפורים אישיים (במגזין הקודם סיפרנו את סיפורה של אם לילד עם ADHD ) , הנה סיפור מרגש נוסף :

לפעמים בשעות הלילה המאוחרות, כשקצת קשה להירדם, חוזרת אלי אישה קשישה קטנטנה שפגשתי ב”סופר” לפני זמן רב מאד.

היא חיפשה את הפטרוזיליה ואני לוויתי אותה בנימוס לאגף הירקות. “את נשואה?”- היא חוקרת, “כן”, “כמה זמן?” “4 שנים”, “יש לך ילדים?” “עדיין לא”, “ולמה לא?” “כי עוד לא גילינו איך עושים אותם!”. שיטפון של כעס, צער, תסכול וחוסר אונים מול הגורל האכזר שלי.

מיד לאחר החתונה רצינו ילדים. כמו שמקובל ברב תרבויות העולם, הרי הורות הוא שלב מובן מאליו בקורות החיים של האדם המוצלח. בגיל שנה הולכים, בגיל שנתיים מדברים, בגיל שבע קוראים, ועד גיל 30 מוצאים בן זוג ויולדים ילדים.

כשנתקעים באחד השלבים, זו עדות ברורה לכישלון אישי. אתה בחוץ. לא שייך. לבד ומבודד. בעיית עקרות גורמת לירידה בביטחון העצמי, איבוד שליטה וזהות וגם רגשי בושה ואשמה. מול עצמי, בעלי ובתוך מעגלי משפחה, חברה ועבודה.

והשקט, השקט הנורא מכל. התמודדות שעוטפת אותי בבועה אטומה. לא מספרת, כי מה; זה לא כזה כבוד גדול לפרסם ברבים שאני לא מסוגלת לבצע מה שחתולי הזבל עושים כל הזמן בקלות כה מעצבנת. הבעל? כבר מספיק סובל להיות “בלי” בגללי ועוד להטריד אותו במצוקה שלי. מה פתאום! חברות נפש נמנעות מלספר לי על חוויות הריון ולידה ובביקורים הילדים משום מה תמיד עסוקים במקום אחר.

נכון, ידעתי שיש לי מחזור לא סדיר, אבל הרופא שאמא שלי לקחה אותי אליו אמר שאין מה לדאוג, כמה כדורים והכל יסתדר. אחרי הנישואין הסתובבתי שנה בין רופאים שחלקם זלזלו: “מותק, את בקושי בת 20, מה את נלחצת?”, ואלו שלקחו את עצמם מאד ברצינות– שלחו אותי לבדיקות ראש כי אולי השדר בין המוח לאיברי הרבייה שלי לא תקין. לבסוף  אצל רופא מספר 4 או 5  מצאתי אוזן קשבת עם תוכנית עבודה מסודרת.

יום טיפול רגיל מתחיל בנסיעה מוקדמת לקופת החולים לבדיקת רמות הורמונליות בדם.  באמצע היום נסיעה לאולטראסונד בבית החולים לבירור מצב הזקיקים על השחלות. משתיים בצהריים חובה להשיג תשובות המעבדה ועד הערב רדיפה אחרי הרופא למסירת כל התוצאות להוראות מינון לזריקה הבאה. עכשיו רק נשאר לי למצוא אחות לקבלת אותה הדקירה.

התעסקות יומיומית ללא הפסקה עם הטיפול גורמת למתח ושחיקה רגשית הולכת וגוברת שמשפיעה לאורך זמן על כל תחומי החיים.

זה בנוסף לסבל הפיזי עם תופעות הלוואי לתרופות הרבות כולל בחילה, פריחה בעור, עליה במשקל, סחרחורות, בעיות עיכול, עייפות יתר מתמשכת ועוד. בתוך המערבולת הזו אין אפילו אפשרות ליהנות מלהיות “חולה”, אין אופציה למיטה עם תה חם וספר טוב. כי הרי בעיית פוריות היא לא מחלה. כך עוברות השנים, טיפול אחר טיפול וגם ניתוח בשתי השחלות, ללא הצלחה.

הרופא המטפל בהחלט איש נחמד אך לא חושב לבקש התייעצות נוספת או לשלוח את בעלי לבדיקות. הרי ברור שהבעיה שלי. אני מתכווצת יותר ויותר לתוך עצמי, בטלטלה בין ייאוש לתקווה, בין אמונה בחיים והרצון למות.

הבעל מתמודד לידי בדרכו שלו, לא מדבר על כאב, רק על אהבתו אלי. אבל אני כבר לא שומעת. אותי אהבתו כבר לא מעניינת. אני שטובעת בתוך ריקנות איומה וחונקת. אני שמונעת ממנו להגשים את החלום להורות. הגיע העת ללכת. עוד מעט נשואים 10 שנים, עוד מעט ההלכה מאפשרת גט נקי.

כך עובר לו עוד קיץ עם ניסיון דיקור סיני כושל ועוד התייעצות ללא תוצאות עם המומחה  הכי יקר בתל-אביב.

אני עומדת בערב ראש השנה בבית הכנסת, עיניים יבשות ותשושות מדמעות שווא. הסידור הפתוח מזמין אותי לתפילה ואני לא יכולה יותר. מספיק. סוגרת את הספר ובתירוץ של כאב ראש הולכת הביתה. מתוך הגינות לבעלי לא ביטלתי את התור לרופא הבא. הוא שמעלה רעיון טיפולי חדש, שונה, אפילו מבטיח. צועדים לקראתו, ביחד, בעלי מלא באופטימיות הכל כך אופיינית לו ואני במין חיוג אוטומטי מאחורי קיר עבה של אדישות. מערכת הגנה משופשפת מונעת ממני בחריצות גישה לניצוץ בתוכי שעדיין יודע מילים של תקווה וניצחון.

כשהתבשר לי שאני בהריון לא האמנתי, כשנודע לי שיש יותר מאחד לא האמנתי וכשנולדו לנו שתי בנות מקסימות עדיין לא האמנתי. ואם יום אחד בסופר אני שוב אפגוש את קשישת הפטרוזיליה שלי והיא תשאל “יש לך ילדים?”, ייקח לי רגע עד שאוכל לענות “כן- יש!”.

פעם בשיחה על כוח התפילה גיליתי לבעלי את האמת מאחורי בריחתי מבית הכנסת באותו ראש השנה, חודש לפני שנכנסנו להריון. אירוני לא?  והוא בחיוך ענה לי “אם היית מפסיקה לנדנד קודם….”

הבנות שלנו מתקרבות לגיל 17 וכבר חולמות על תינוקות משלהן. אני בינתיים הקמתי עמותה “התינוק שבלב” לתמיכה במי שעדיין נמצא בשדה הקרב במאבק להגשים את החלום להורות. משימה זו מבצעים במסירות עשרות מתנדבים נוספים שכל אחד מהם חתום על סיפור אישי זה.                     

סילבי לזובסקי, אמא של אביטל ויעל.