אחוזי התאבדות ירדו בהקשר לעלייה בשימוש במעכבים סלקטיבים לספיגה מחדש של סרוטונין (SSRI) ודור חדש non-SSRIs, על פי תוצאות אנליזת מחקר מרכזים לבקרה ומניעת מחלות (CDC) שפורסם בגיליון פברואר של Archives of General Psychiatry. עם זאת, החוקרים ציינו כי סוג זה של מידע אינו יכול להדגים יחסים סיבתיים.

כל שנה מתים בערך 30,000 בארה”ב מהתאבדות, כותב רוברט גיבונס, PhD, מאונ’ אילינוי בשיקגו, ושותפיו. למרות ש-60% מההתאבדויות מתרחשות במהלך הפרעת מצב רוח, לרוב לא מטופלת, ידוע מעט על הקשר בין שימוש בתרופות נוגדות דיכאון לאחוז ההתאבדויות בארה”ב.

באמצעות מידע מכל הפרטים שהתאבדו בארה”ב בשנים 1996-1998, חילצו החוקרים מידע לגבי אחוז ההתאבדויות מחוזי מחולק לפי גיל, מין, הכנסה וגזע. כמו כן קבעו החוקרים מידע לאומי על פי מחוזות  על מרשמי נוגדי דיכאון, אשר בא לידי ביטוי באמצעות מספר הכדורים שנרשמו. התוצאה העיקרית היתה אחוז ההתאבדות בכל מחוז כמספר התאבדויות לגודל אוכלוסיה נתון.

לאחר התאמה לגיל, מין, גזע, הכנסה ושונות מחוזית באחוזי התאבדות, מרשמי תרופות נוגדות דיכאון לא היו קשורים משמעותית לאחוזי התאבדות. עם זאת, במחלקות אינדיבידואליות של תרופות נוגדות דיכאון, מרשמים ל-SSRI ותרופות דור חדש non-SSRI אחרות, כמו סרזוניל (nefazodone hydrochloride), רמרון (mirtazapine), זיבן (bupropion hydrochloride), ואפקסור (venlafaxine hydrochloride), היו קשורות לאחוזי התאבדות נמוכים יותר, גם בין המחוזות וגם בתוכם. נמצא קשר חיובי בין מרשמי נוגדי דיכאון טריציקלים (TCA) ואחוזי התאבדות. באזורים כפריים, אחוזי התאבדות גבוהים יותר היו קשורים לפחות מרשמי נוגדי דיכאון, הכנסה נמוכה, ויחסית יותר מרשמי TCA.

סך כל המידע הוצי מן הכלל קשר סיבתי ישיר של התוצאות. מספר גבוה של מרשמי TCA יכול להיות סמן למחוזות עם גישה מוגבלת יותר לטיפול נפשי איכותי וזיהוי וטיפול לקוי של דיכאון, אשר מובילים לעלייה באחוזי ההתאבדות. לעומת זאת, עלייה במרשמי SSRI ותרופות דור חדש non-SSRI אחרות נמצאה קשורה לאחוזי התאבדות נמוכים יותר בין המחוזות ובתוכם עם הזמן, ועשוייה לשקף יעילות היענות, איכות טיפול נפשי גבוהה יותר ואחוזי רעילות נמוכים בניסיונות התאבדות ע”י מינון יתר בנוגדי דיכאון.

המכון הלאומי לבריאות הנפש תמך במחקר זה. נתוני המרשמים נלקחו מ-IMS Health Inc בעזרת מימון של חברת פייזר.

Arch Gen Psychiatry. 2005;62:165-172

Reviewed by Gary D. Vogin, MD

לידיעה במדסקייפ