הכותבת מתארת חוויה מאחת מתורנויות המחלקה הראשונות שביצעה כמתמחה בכירה ברפואה פנימית. היא כותבת: במהלך משמרת בת 28 שעות הגיע מטופל שנפל לפני מספר ימים, פיתח סינדרום קאודה אקווינה בשל שברים בחוליות. למטופל היו בעיות נוספות כולל פרפור פרוזדורים חדש, זיהום בדרכי השתן וחשד לדלקת ריאות.

הרופאה מספרת: “לא ידעתי הרבה על סינדרום קאודה אקווינה, מלבד היותו מצב חירום כירורגי. על פי יעוץ נוירוכירורג, השיתוק בו לקה המטופל היה ככל הנראה בלתי הפיך ולכן טיפול כירורגי נדחה עד לייצוב מצבו הכללי.

לטפל בפרפור פרוזדורים ידעתי היטב. בין השאר התחלתי בטיפול בהפרין (נוגד קרישה) בטפטוף דרך הווריד. הבחירה בהפרין ולא בתרופה אחרת היתה בשל הניתוח הצפוי ולכן הצורך בחזרה מהירה לתפקודי קרישה תקינים.

באישון לילה בהמשך התורנות הציקה לי התחושה שפספסתי משהו. דנתי על המקרה עם מתמחה בכיר בחדר המיון, ששאל האם בנוסף לשברי החוליות, הייתה המטומה אפידורלית.

לא הייתי מודעת בכלל שאמורה הייתי לשקול זאת בתכנון הטיפול. עברתי שוב על תוצאות ה CT והMRI . חמש שורות בסוף דו”ח ארוך של תוצאות ה MRI צדו את עיניי:  המטומה אפידורלית .

השעה היתה 3 בבוקר. אצתי חיש למטופל והפסקתי את טפטוף ההפרין. התחלתי בטיפול בפרוטמין. נוגד הפרין. לא זכרתי את המינונים. התקשרתי לרוקחת, סיפרתי לה את פרטי המקרה. הרוקחת השיבה בקול שקט וקפוא שהבהיר לי עד כמה חמור היה המעשה שעשיתי.

כסטודנטית לרפואה סימון תשובה לא נכונה במבחן אמריקאי לא תסב נזק למטופלים. בהיותי מתמחה זוטרה, רוב ההוראות שכתבתי בגיליון הרפואי נתונות היו לפיקוח, אבל בהיותי מתמחה בכירה, אני האחראית, אם שגיתי בהחלטת לגבי טיפול  – המשמעות היא סיכון חיי המטופל. ובמבחן זה כשלתי. הייתה לי הרגשה נוראית.

המומחה האחראי עלי היה קלינאי מוערך, ענייני ואהוד על כל המתמחים, סיפרתי על המקרה והייתי בטוחה שאינזף קשות. המומחה הגיב עניינית והציע לחזור על הדמיית ההמטומה.

הרגשתי נורא, ציפיתי לנזיפות, וכיוון שלא גער בי, האמנתי שמראש לא היו לו ציפיות ממני, כי ידע שאכשל. הרגשתי חסרת ערך. סיכון מהלך למטופלים.

כעת 10 שנים במבט לאחור אני מבינה כי תגובתו היית מלאת חמלה ואמפאתיה.

למרבה המזל הטעות שלי לא השפיעה על מצבו של המטופל. הוא החלים עד כמה שניתן היה לצפות.

לי לעומת זאת היה קשה להתאושש. התביישתי והייתי חסרת בטחון, הפרתי את השבועה הבסיסית של הרפואה “העיקר לא להזיק לחולה”. היית משוכנעת שאינני מתאימה להיות רופאה. הייתי תשושה מדי ושקועה בחווית הכישלון, עד כדי כך שלא טרחתי אפילו לנסות למצוא עיסוק אחר.

מאוחר יותר באותו השבוע כשהיינו המומחה ואני בסיבוב במחלקה, סיפר לי כי בהיותו מתמחה, לא הוציא פקודה להפסקת מתן הפרין למטופל שלקה בדימום מדרכי העיכול. הייתי המומה. איך יתכן כי רופא כל כך מוערך. מי שבוודאי הייתי בוחרת לטפל בבני משפחתי יעשה טעות כל כך קשה?!  באותה תקופה הייתי עדיין שבויה בקונספט המושלמות הטוקסי, בפרפקציוניזם, לפיו רופאים טובים אינם שוגים. אבל המומחה האחראי עלי לא היה רופא “רע”, להיפך. אם רופא כל כך טוב עשה טעות כל כך חמורה, אולי בכל זאת אינני כל כך גרועה. לא הייתי מודעת אז לכך שרופאים, גם הטובים ביותר, הם בני אדם ולא ידעתי שלמעשה רופאים עושים טעויות כמעט כל יום.

הווידוי של המומחה שלי אודות הטעות שלו, הקל עלי מאד. אם הוא סיפר לי על טעות חמורה שהוא עצמו עשה. אולי בכל זאת לא ויתר עלי מראש. ואם הוא סלח לי אולי גם אני יכולה לסלוח לעצמי.

היום אני מבינה כמה בת מזל הייתי, עת חלק אתי המומחה האחראי את חווית הטעות שלו. בעשותו כך, הבהיר לי כי טעויות ברפואה מתרחשות וכי חשוב לדבר עליהן לא רק בפגישות מאורגנות של תיאורי מקרים. בישיבות אלו אמנם דנים על הגורמים העלולים להביא למשגים, אך אלו אינן מסייעות לאותו קול עקשני המהדהד במוח “זה לא היה קורה לרופא טוב יותר”

מאז אותה תורנות ביצעתי טעויות נוספות. היום אני מבינה את האמירה כי כל כירורג נושא בקרבו בית קברות קטן. מקום בו מוצנעים מרירות וצער, מקום בו הם חייבים לחפש את הסיבה לכשלונות שלהם.  המטאפורה הזו מייצגת את העצב הכבד הנלווה לטעויות חמורות. לתחושה על המחוייבות לרפא והשבועה לא להזיק הופרו.

ברפואה איננו מרבים לשוחח על הטעויות שביצענו. ובכל זאת, בצילה של טעות חמורה, השיחה המועילה ביותר שקיימתי הייתה עם עמיתים שלי שסיפרו לי על טעויות שהם ביצעו. האמפתיה שהם גילו כלפי, והסיפורים האישיים על טעויות שלהם היו הנוגדן היחידי לרגשות הבושה שלי.

כעת כשאני מבקרת “בבית הקברות, הפרטי שלי, אינני לבד. אני נזכרת בטעיות של רופאים בהם אני בוטחת. מנטורים שלי, עמיתים וחברים.

זה מפחיד ואף משפיל לגלות שאנו עלולים לעשות טעויות חמורות. יחד עם זאת, זוהי גם הרגשה מעודדת להמשיך ולבוא לעבודה כל יום ביודענו כי למרות מירב במאמצים וההשתדלות נעשה טעויות ולעיתים אף טעויות חמורות. בשיחות שלנו ובאינטראקציה עם עמיתים אודות החלטות שגויות ומעשים לא נכונים שלנו, אנו הופכים למודעים יותר למגבלות שלנו. ואז – חוזרים לעבוד מול המטופלים”.

למאמר ב-NEJM

Johnson V. To Forgive, Divine. N Engl J Med. 2024 Jul 4;391(1):6-7. doi: 10.1056/NEJMp2402006. Epub 2024 Jun 29. PMID: 38968098

הערות העורך: שבה את לבי הווידוי של הרופאה אודות טעויות, פרפקציוניזם וההכרה הבאה עם הזמן ועם הניסיון שגם אנחנו הרופאים המוצלחים והמוכשרים ביותר בסך הכל בני אדם. וגם אנחנו טועים.

אבל בעיקר התרשמתי עמוקות מהמומחה האחראי עליה. מהרופא המוערך כל כך שידע איך לעודד את המתמחה הבכירה שלו, איך לא “לשרוף” אותה וגילה עוז רוח וביטחון עצמי כשסיפר לה על טעות שהוא עצמו עשה.

חישבו כמה נדירים רופאים כאלו או בכלל מנהלים ומדריכים כאלו וכמה חבל שכך.

אני זוכר במהלך הלימודים בבית ספר לרפואה איך מנהל המחלקה היה משפיל ממש בפורום רחב של מומחים צעירים, מתמחים סטודנטים ואחיות את אחד הזוטרים בגין טעות או שיכחה. איך הרופא הננזף היה מאדים, משתתק ובטוח שהוא לא יוצלח ואפס גמור.

איזו תועלת היה בכך לחינוכו הרפואי??? כלום! כך אולי הועמדו דורות של מומחים בטיוח ובהסתרת טעויות.

זוכר גם בהיותי מתמחה, את המומחה הבכיר שהתעללות במתמחים היתה לו לתחביב. בביקורים שלו כולם שתקו. חששו לדבר, חששו לענות.

זוכר בתת ההתמחות בארה”ב, איך בישיבות סגורות של דיונים אודות משגים וטעויות גמגמו הרופאים וחששו לחשוף מקרים שהתרחשו פן “יחטפו על הראש”.

אבל יותר מכל זוכר את מי שהותיר בי את הרושם הגדול ביותר, הפך למנטור שלי ברפואה ובחיים. הוא גלל בפני איך המשיך לייסר אותו שנים רבות אירוע בו לא היה ממש “אשם”. ילדה צעירה הורדמה לקראת ניתוח אורטופדי אותו היה אמור לבצע, קבלה אנטיביוטיקה תוך וורידית למניעת זיהומים, פיתחה שוק אנפילקטי קשה ולא שרדה. הוא דיבר על מקרה נורא שהתרחש כ-25 שנים מוקדם יותר ועדיין היה נסער, מרוגש ומלא צער.

ד”ר שונקר, אורטופד ילדים מוערך מאד בארה”ב, עתיר תארים, שהעמיד דורות רבים של אורטופדים, חשף בפני מתמחה זר את צפונות ליבו, לא התבייש במקרה נורא שהתרחש תחת אחריותו והציף מעל הכל את המחוייבות שלנו הרופאים לחייו ולבריאותו של כל מטופל שלנו.

אלו המנהלים מהם עלינו ללמוד. בכל ענף. רפואה, סיעוד, פיזיותרפיה ובחיים בכלל.

לקחת אחריות, להבין שאפשר לטעות, אנחנו בני אדם, אבל לקחת אחריות.