במאמר מערכת שפורסם באתר Medscape כותב פרופ’ פיטר ילואולס כי מחקרים קודמים העידי כי הבריאות הגופנית של רופאים היא די טובה, כאשר רופאים לרוב מטפלים בעצמם וחיים, בממוצע, שנתיים יותר מאחרים בגיל תואם באוכלוסיה הכללית. הסיבה לכך עשויה לנבוע מהקפדה על ההמלצות לאורח חיים אותן נותנים למטופלים, עם תזונה בריאה ופעילות גופנית, ולכן שכיחות השמנה בקרב רופאים אינה דומה לזו שבאוכלוסיה הכללית. בעקבות זאת, רופאים סובלים פחות ממחלות לב וכלי דם ומחלות ריאות, בהשוואה לאוכלוסיה הכללית, ועל-כן תוחלת החיים שלהם ארוכה יותר.

עם זאת, בכל הנוגע לבריאות הנפשית בקרב רופאים, אין בספרות הרפואית נתונים רבים. יש דיווחים לפיהם כ-400 רופאים מתאבדים בכל שנה, עדות לכך שרבים חווים מצוקה כתוצאה מעבודה במערכת עם בעיות ומגרעות.

בניסיון לבחון את הנושא לעומק, יש לקחת בחשבון את מועד הופעת הבעיות הנפשיות. מרבית הסטודנטים לרפואה מתחילים את בית הספר לרפואה בגילאי 22-24 שנים והדגימו חוסן ופחות דיכאון, בהשוואה לסטודנטים במקצועות אחרים. בהתחלה המצב הנפשי של הסטודנטים טוב, לעיתים קרובות הם נדרשו להתגבר על מסלול מפרך בכדי להתקבל לבית הספר לרפואה. עם זאת, השינוי מתחיל בתוך מספר שנים מטקס החלוק הלבן.

כיום ידוע היטב כי 10-15 שנים לאחר הכניסה לבית הספר לרפואה, הרופא הממוצע מדווח על רמות גבוהות יותר משמעותית של שחיקה, בהשוואה לאנשי מקצוע בתחומים אחרים. אלו המלמדים סטודנטים לרפואה, מתמחים ורופאים צעירים רואים את השינוי לאורך הזמן, כאשר חלק גדול מהתלמידים המבריקים והטובים ביותר עם ברק בעיניים ואופטימיות סובלים מחסך שינה ומפתחים גישה סקפטית. התשובה היא די פשוטה; מדובר בלחצים של הארגון, ובפרט הזמן הרב והלחץ במקום העבודה עימו מתמודדים הרופאים.

במונחים של בריאות נפשית כללית, רופאים סובלים לרוב מאותן בעיות כמו האוכלוסיה הכללית. עם זאת, בקרב רופאים נטיה לשיעורי הימצאות נמוכים יותר של סכיזופרניה, מאחר ומחלה זו לרוב מציגה תסמינים לפני הגיל בו מתחילים ללמוד רפואה. עם זאת, הפרעה דו-קוטבית מופיעה בשכיחות דומה באוכלוסיית הרופאים ובאוכלוסיה הכללית.

אין הבדל מגדרי בשיעורי השלמת אובדנות בקרב רופאים, בעוד שבקהילה גברים לרוב מתאבדים בשיעור גבוה יותר מנשים. עם זאת, רופאות מתאבדות בשיעור גבוה כפליים, בהשוואה לנשים שאינן רופאות, בעוד שרופאים גברים מתאבדים בשיעור גבוה פי 1.4, בהשוואה לגברים באוכלוסייה הכללית. ידוע כי שיעורי אובדנות אלו קשורים לדיכאון, אשר לעיתים קרובות נובע מחשיפה כרונית לטראומה על-בסיס יומי. לסיום,למרות ששיעורי הפרעת שימוש באלכוהול תואמים לאלו באוכלוסיה הכללית, בקרב רופאים שכיחות גבוהה יותר של הפרעות הנוגעות לשימוש בתרופות מרשם, דוגמת תרופות נרקוטיות ובנזודיאזפינים.

רופאים נחשפים ללחצים ארגוניים רבים על-בסיס יומי, דוגמת השקעת זמן רב ברשומה הרפואית הממוחשבת ומשימות אדמיניסטרטיביות רבות הגוזלות מזמנם. גורם דחק נוסף נובע מכך שהחולים לעיתים קרובות יותר סובלים ממחלות כרוניות והם מודעים יותר, כך שהטיפול הרפואי הופך מתוחכם ומורכב יותר, אך הזמן המוקצה לטיפול בחולה לא השתנה עם השנים.

הכותבים מאמינים כי הפתרון לתופעות אלו חייב להיות בדמות שינוי המערכת.

למאמר במדסקייפ