כאב

סקירת ספרות בנושא אמצעים אופטימליים למניעת נקע בקרסול/מאת ד”ר פנסקי עורך אורתופדיה

נקע בקרסול, המתרחש בשעת כיפוף פלנטרי ואינברסיה הוא פציעת הספורט השכיחה ביותר. לאחר נקע ראשון השכיחות לנקעים חוזרים עולה והסיכון ללקות בכאב כרוני ואי יציבות מגיעים ל 20-50% מהמקרים. נהוגים מספר אמצעים למניעת נקעים בקרסול, חבישה מניעתית (Taping ), מחוכים, נעלים מיוחדות ותרגול נוירומוסקולרי. המחברים מציינים כי סקירתם שונה מסקירות אחרות, בין השאר כיוון שאין עיסוקה בבדיקת הערך המדעי בלבד של המאמרים בנושא, אלא גם ובעיקר בערך הפרקטי של האמצעים השונים למניעת נקעים, וזאת במטרה לגבש מדיניות ברורה למניעה אופטימלית של פגיעה ברצועות הלטרליות בקרסול.

שיטות: סקירה זו מהווה עדכון לסקירה קודמת משנת 2000. נבדקו מאמרים שפורסמו בנושא מניעת נקעים בקרסול בין השנים 1999-2009. המאמרים נבדקו בקפידה ע”י 2 סוקרים על מנת לתהות על ערכם המדעי ולבדוק האם עומדים בקריטריונים שהוגדרו מראש כדי להיכלל בסקירת הספרות.

תוצאות: על הסקירה הקודמת שכללה 7 מאמרים נוספו 18 מאמרים. לסוג הנעליים ולגובהן לא נמצאה כל השפעה על מניעת נקעים בקרסול. 4 מאמרים בדקו מה ערכה של החבישה במניעת נקעים. נמצא כי זו יעילה בהורדת שכיחות הנקעים פי 2-4 לעמת קרסוליים שלא טופלו כלל. היעילות נצפתה בעיקר במניעת נקעים חוזרים. בהשוואה בין מחוך לחבישה לא נמצא הבדל משמעותי, אך יש לציין כי הטיפול במחוך זול יותר. מחוכים קשיחים למחצה נמצאו יעילים בעיקר במניעת נקעים חוזרים. רוב המאמרים שנסקרו, בדקו מה משקלו של אימון נוירומוסקולרי-פרופיוצפטיבי-שיווי משקל במניעת נקעים. גם כאן נמצא כי עיקר החשיבות של אימון זה הוא במניעת נקעים חוזרים ופחות במניעת נקע ראשון.

דיון: נמצא כי ספורטאי שחווה נקע בקרסול נמצא בסיכון מוגבר ללקות בנקע נוסף. הטענה היא כי במהלך הפגיעה ברצועות המייצבות הלטרליות ובשרירים העוברים סביב הקרסול, נפגעים מכנורצפטרים ולכן עולה הסיכון לנקע נוסף. סיכון זה פוחת ללא התערבות לאחר שנה או שנתיים מהנקע, עת מגיעים לרמת היציבות הבסיסית של הקרסול.

אימון נוירומוסקולרי וייצוב חיצוני ע”י חבישה או מחוך יעילים במניעת נקעים חוזרים וכל אחד פועל במנגנון אחר. נראה כי מנגנון הפעולה של המייצבים החיצוניים חבישה או מחוך- אינו הקטנת טווח התנועה הפתולוגי של הקרסול (פתיחה לאינברסיה), אלא תמיכה במערכת הנוירומוסקולרית. תמיכה זו מתאפשרת רק בעת השימוש במייצבים, לפיכך על הספורטאי להשתמש בהם משך שנתיים לפחות לאחר הנקע. האימון הנוירומוסקולרי בשונה מהמייצבים החיצוניים, מטרתו לשחזר את ההחזרים המגינים על הקרסול ולחזק את השרירים והרצועות סביב הקרסול. תרגול כזה מאפשר להחזיר את הקרסול לדרגת היציבות הבסיסית תוך 8-10 שבועות. משתמע כי הייצוב החיצוני פועל מיידת בהורדת הסיכון לנקע, אך אינו משקם את הרקמות שנפגעו, ואילו האימון הנוירומוסקולרי פועל ישירות על הרקמות שנפגעו, אך חולפים מספר שבועות עד שהשפעתו מתחילה. לפיכך הגיוני כי השילוב בין שני אמצעים אלו יקטין את סיכון הנקעים החוזרים.

מסקנות: חבישה או מחוכים ואימון נוירומוסקולרי, לכולם חשיבות במניעת נקעים חוזרים בקרסול. אמצעים אלו אינם יעילים כנראה במניעת נקע ראשון בקרסול. המחברים גורסים כי תיאורטית לפחות, שילוב של חבישה או מחוך עם אימון נוירומוסקולרי יספקו את ההגנה הטובה ביותר במניעת נקע חוזרים, ללא אי נוחות או תופעות לוואי לספורטאי עצמו.

Verhagen EALM. Bay K. Optimising ankle sprain prevention: a critical review and practical appraisal of the literature. Br J Sport Med 2010;44:1082-1088 

הערות המחבר: יפה עשו המחברים שבניגוד לסקירות ספרות אחרות, התעמקו לא רק בניתוח המתודולוגי של העבודות אותן סקרו, אלא הקדישו תשומת לב לצד המעשי אשר מטריד את הספורטאי הפצוע ובו עוסק הרופא המטפל, שהרי מטרת הספורטאי והרופא המטפל היא חזרה מהירה לפעילות, עם דגש על מניעת נקע חוזר, תוך כדי נקיטה באמצעים שיסבו כמה שפחות תופעות לוואי ויהיו מקובלים על הספורטאי, כך שישתף פעולה ביישום אמצעים אלו. אין ספק שמטרה זו עמדה לנגד עיני המחברים. עיקר תשומת הלב במאמר מוקדשת לצד האופרטיבי. חבל אמנם כי אופן החבישה או הטייפינג לא פורט, אך ברור כי תופעות הלוואי של חבישה ואימון נוירומוסקולרי זניחים. ולכן, למרות ששילוב אמצעים אלו לא הוערך סטטיסטית בסקירה זו, אין שום סיבה לא לנקוט בדרך הטיפול המשולב. נזק אין, תועלת אמנם לא הוכחה מדעית, אבל איזו סיבה בעולם לא לטפך כך? 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה