חולי אכלזיה המטופלים במיוטומיה כירורגית עשויים להזדקק לפחות טיפולים נוספים לאחר ביצוע הניתוח בהשוואה לטיפול הרחבה פניאומטית.

הטיפולים הכי יעילים באכלזיה, שהוא מצב המאופיין על ידי היעדר תנועתיות וחוסר יכולת של הסוגר הושטי התחתון לעבור הרפיה בבליעה, הם מיוטומיה על שם הלר והרחבה פניאומטית של הסוגר הושטי התחתון, כך עולה מהמחקר, שפורסם במהדורת נובמבר של JAMA.

למרות שגסטרו-אנטרולוגים רבים שוקלים הרחבה פניאומטית כטיפול קו ראשון באכלזיה, המחקרים המעטים, שמעריכים את שני הטיפולים הינם קטנים ומוגבלים למרכז אחד. עד עתה, לא נערכו מחקרים המבוססים על האוכלוסייה המשווים את שני הטיפולים ברפואה קהילתית טיפוסית.

החוקרים העריכו את התוצאות של שני הטיפולים על ידי קישור הרישומים ממספר מאגרי נתונים בתקופה שבין 1991 ו-2002. במחקר השתתפו 1461 נבדקים מעל גיל 18, שעקבו אחריהם לתקופה ממוצעת של 5 שנים. תוצאה הוגדרה כצורך בהתערבות (הרחבה פניאומטית, מיוטומיה או כריתת חלק מהושט).

בקרב 1181 נבדקים, שעברו הרחבה פניאומטית, 36.8% נזקקו להתערבות נוספת תוך שנת המעקב הראשונה ו-56.2% נזקקו להתערבות נוספת תוך 5 שנות מעקב. השיעורים בהתאמה עבור 280 נבדקים, שעברו מיוטומיה כירורגית, היו 16.4% ו-36.8%.

לאחר תקנון לגיל, מין, מחלות נלוות ומצב הכנסה, טיפול התחלתי בהרחבה פניאומטית היה עשוי יותר משמעותית (בהשוואה לניתוח) להביא לצורך בהתערבות טיפולית נוספת (HR– 2.37, p < 0.001).

החוקרים המליצו על ביצוע מחקרים רנדומאליים על מנת להעריך את שתי השיטות במונחים של סימפטומי המחלה, תפקוד הושט ואיכות החיים הקשורה לבריאות.

עד אז, נבדקים עם אכלזיה צריכים להיות מודעים ליעילות הארוכת טווח של הרחבה פניאומטית ושל מיוטומיה כירורגית. החוקרים מייעצים לנבדקים ולרופאים שלהם לשקול את הסיכונים של הפרוצדורות, את היכולת שלהם לשפר את הסימפטומים, את הסיכון לרפלוקס גסטרו-ושטי ואת העלויות הכרוכות עם שהיה ארוכה יותר בבית חולים לאחר ניתוח.

JAMA 2006;296:2227-2233

לידיעה במדסקייפ