מחקר חדש מראה, כי חולים הסובלים מ- rheumatoid arthritis (RA) נמצאים בסיכון גבוה לשברים בגפיים, באגן, בעמוד השדרה ובירך, גם אם אינם מטופלים בגלוקוקורטיקואידים.

לדברי החוקרים, הסיכון לאוסטיאופורוזיס ושברים בירך מוכר כסיבוך של RA, אך עם זאת, מעט ידוע על אופן ההשפעה של RA על הסיכון לשברים במקומות אחרים, והאם הסיכון המוגבר נגרם בשל שימוש בגלוקוקורטיקואידים או עקב המחלה הדלקתית.

במסגרת המחקר, שמטרתו הייתה להבהיר את הקשר בין RA ושברים, אספו החוקרים נתונים מה- General Practice Research Database שבבריטניה בין 1987 ל-2002. לכל חולה עם RA הותאמו שלושה אנשים ללא היסטוריה של RA לביקורת, עפ”י גיל, מין ומקצוע.

המחקר כלל כ-30,000 חולים עם RA ו-91,000 פרטים ששימשו כביקורת. במהלך תקופת המחקר, קרוב ל-2,500 חולים עם RA חוו שבר. הסיכון היחסי לשבר הוערך לאחר תיקון ל-BMI, עישון, היסטוריה של נפילות ושברים וטיפול ב-6 חודשים הקודמים ב- bisphosphonate, טיפול הורמונלי חליפי ותיאזידים.

חולים עם RA היו בעלי סיכון מוגבר לשברים (סיכון יחסי של 1.5), בעיקר בירך ובעמוד השדרה, אך גם באגן, בהומרוס ובטיביה/פיבולה. הסיכון עלה עם משך המחלה, ונותר גבוה לאחר הוצאת חולים שנטלו גלוקוקורטיקואידים מהאנליזה.

החוקרים מסכמים ואומרים, כי חולים הסובלים מ-RA נמצאים בסיכון מוגבר באופן ניכר לסבול משברים בירך, באגן, בחוליות, בהומרוס, ובטיביה/פיבולה. גורמי הסיכון הבלתי תלויים הינם מחלה ממושכת, BMI נמוך, ושימוש בגלוקוקורטיקואידים, כאשר פעילות המחלה והשימוש בגלוקוקורטיקואידים היו בעלי השפעה דומה בעוצמתה.

Arthritis Rheum 2006;54:3104-3112

לידיעה במדסקייפ