ממחקר חדש עולה כי למרות קווי ההנחיה הבינלאומיים, שיעורי מתן תרופות לטיפול באוסטופורוזיס או בדיקות צפיפות עצם בחולים המטופלים בסטרואידים לטווח ארוך נותרו נמוכים בארה”ב.

לדברי החוקרים, גלוקוקורטיקואידים מעלים את הסיכון לשברים כמעט פי 5 בהשוואה לאוכלוסיה הכללית, בתלות במינון והמשך הטיפול.

החוקרים רצו לבדוק אם טיפולים למניעת אוסטופורוזיס התפתחו ביחד עם הצטברות העדויות המדעיות בנושא מניעת שברים בחולים המטופלים בסטרואידים. בכדי לעשות זאת, הם פנו למסד נתונים מסחרי שכלל 7 מליון חולים ב-20 מדינות בין 1995 ו-2002.

החוקרים זיהו 3125 חולים שהחלו טיפול ארוך טווח בסטרואידים, שהוגד כ-7.5 מ”ג של Prednisone ודומיו ליום למשך 6 חודשים או יותר, בין 1996 ו-2001.

נשים בגיל 50 ומעלה היו בעלות הסיכוי הגדול ביותר לעבור בדיקות מדידות מסת עצם בין אם שנה אחת לפני התחלת הטיפול או שנה אחת לאחר התחלת הטיפול, והסיכוי עלה מ-10% ל-19% במהלך תקופת המחקר. בניגוד לכך, השיעור היה נמוך מ-6% בקרב כל הגברים והנשים מתחת לגיל 50 בין 1996 ו-2001.

אלו שטופלו ע”י ראומטולוג היו בעלי הסיכוי הגדול ביותר לעבור בדיקות, עם שיעור גבוה כמעט פי 4 בהשוואה לאלו שטופלו ע”י פנימאי.

מגמות דומות נרשמו בנושא טיפול תרופתי נגד אוסטופורוזיס, שכלל אסטרוגן, ביספוספנט, Calcitonin או Raloxifene. כ-50% מהנשים בגיל 50 ומעלה קיבלו טיפול תרופתי. אולם, בקרב כל הגברים והנשים מתחת לגי 65, מרשם התרופות עלה בפחות מ-5%. שוב, הסיכוי לקבלת טיפול למניעת שברים היה גדול יותר תחת טיפול של ראומטולוג.

בשנת 1996, American College of Rheumatology פירסמו הנחיות באשר למניעת אוסטופורוזיס במטופלי סטרואידים. במאמר מערכת מעלים את האפשרות שייתכן וקווי ההנחיה עצמם השפיעו על העדר התגובה של הרופאים.

קודם כל, הם פורסמו בעיתון ראומטולוגי, כך שרופאים אחרים כנראה לא היו מודעים לקיומם. כמו כן, הם היו מבלבלים וקשים ליישום בהתחשב במגבלות הזמן.

יתרה מזאת, אין מחקרים שהתייחסו לנושא מניעת שברים כמדד עיקרי אלא מסת עצם. מחקרים מעטים בדקו את נושא עלות/תועלת באוכלוסית חולים שונות, או את הבטיחות בנשים בגיל הפוריות או חולים עם מספר תחלואות נלוות.

הגיע הזמן לעבור לשלב מעבר לתיעוד הטיפול הבלתי מספק בנושא אוסטופורוזיס במטופלי סטרואידים ולמקד את עיקר המאמצים בהבנת המחסומים לטיפול ופיתוח שיטות התערבות לשיפור איכות הטיפול.

J Rheumatol 2006:33:1461-1463,1651-1657

לידיעה במדסקייפ