ישנם מספר דיווחים ספרותיים על כך שטיפול בבי-פוספונאטים נמצא קשור לאוסטיאונקרוזיס בלסת. לפיכך, פרסם ה- FDA אזהרה בנושא למומחים רפואיים ברחבי ארה”ב.

מטרת סקירה זו הינה לסכם את הזמין בספרות בנוגע לתופעה העוינת הנ”ל.

בחיפוש אחר תיאור מקרים שבהם בי-פוספונאטים נמצאו קשורים לאוסטיאונקרוזיס של הלסת נמצאו דיווחים על פעילותה של קבוצת התרופות המבוקשת ופוטנציאל תופעות הלוואי הנעוץ בה.

בגלל העובדה שבי-פוספונאטים מהווים מרכיב במערכת השלד, הם בעלי זמן מחצית חיים אפקטיבי ארוך מאד.

שימוש ממושך בהם עלול לדכא את מחזור העצם ובכך לגרום להחלשתה.

תוצאות החיפוש הניבו 368 דיווחים של מקרי אוסטיאונקרוזיס בלסת שנמצאו קשורים לטיפול בבי-פוספונאטים.

רוב הפגיעות (אשר אחוז גבוה מהן לאחר כירורגיה דנטאלית) השפיעו רק על המנדיבולה.

ברוב המוחלט של המקרים המטופלים קיבלו באופן תוך-וורידי בי-פוספונאטים לטיפול במיאלומה או סרטן השד.

רק מספר מצומצם של דיווחים נקשר למינון סטנדרטי עבור אוסטיאופורוזיס.

בהתבסס על פרסומים אלה, גורמי הסיכון החשובים ביותר הינם הסוג והמינון הכולל של

הבי-פוספונאטים והיסטוריה קודמת לטראומה, ניתוח או זיהום דנטאליים.

אוסטיאונקרוזיס בלסת נובעת מדיכוי בולט במטבוליזם של העצם הנגרם כתוצאה מתרופות אלה ברקמה שנתונה לנזק מינורי תכוף ולסיכון מוגבר לזיהומים.

התופעה נפוצה בעיקר במטופלים שלוקחים את התרופות לטיפול בסרטן (שכיחות של 6-10%).

כדי למנוע את התופעה, מטופלים אשר נשקל בהם טיפול תוך-וורידי בבי-פוספונאטים צריכים לעבור בדיקת שיניים מקיפה.

במידת הצורך, במקרים של טראומה דנטאלית, אנטיביוטיקה או שטיפות פה עשויים לעזור.

לסיכום, ישנו צורך נרחב במחקר לדרכים כדי לצמצם את הסיכון, ליישם קריטריונים לאבחון ואסטרטגיות אופטימאליות לטיפול.

Ann Intern Med 2006; 144: 753-61