Osteoarthritis (OA) היא הסיבה העיקרית למוגבלות במבוגרים. ככל שהאוכלוסיה מזדקנת, דרושות התערבויות רבות יותר לשלוט בבריאות הציבורית והפרט בעקבות מחלה כרונית, מגבילה זו. בצירוף לאבחנה מוקדמת, פעילות גופנית מתונה היא אחת הדרכים היעילות להקטין כאב ולשפר את התפקוד בחולים עם OA של הברך והירך. עם זאת, מעל 60% מהבוגרים בארצות הברית עם ארתריטיס אינם ממלאים את ההמלצות המינמליות לפעילות גופנית.

בהתבסס על הטבע של “Wear and Tear” של OA, האמונה הנפוצה היא שפעילות גופנית לא תחזק את סחוס המפרק ועלולה אף להחמיר את איבוד הסחוס. עד לאחרונה, חוקרים לא הצליחו לבחון תפיסה זו. רדיוגרפיה, המדד הסטנדרטי להתקדמות OA, לא איפשרה להעריך את מצב הסחוס לפני שהתפתח נזק חמור לסחוס. התקדמות בשיטות MRI איפשרה לבחון את השינויים בסחוס בשלב מוקדם יותר בהתפתחות OA. החוקרים השתמשו בטכניקה חדשה של MRI כדי לקבוע את השפעות פעילות גופנית מתונה עם היסטוריה של ניתוח בעקבות קרע דגנרטיבי של המניסקוס. במחקרם החדש, שמתפרסם בגליון נובמבר של Arthritis & Rheumatism הם מפרסמים את הראיות התומכות בערך הטיפולי של פעילות גופנית בחולי OA, לשיפור לא רק בתסמיני ותפקוד המפרק, אלא גם את איכות הסחוס של הברך.

החוקרים גייסו 29 גברים ו-16 נשים, בגילאי 35-50, שעברו תיקון מניסקוס במהלך 3-5 השנים האחרונות. המשתתפים חולקור באקראי לקבוצה המבצעת פעילות גופנית וקבוצת ביקורת. הנבדקים בקבוצה המטופלת השתתפו בתכנית מבוקרת של פעילות אירובית ונושאת משקל, למשל שעה אחת, שלוש פעמים בשבוע, למשך 4 חודשים. הנבדקים משתי הקבוצות עברו MRI בתחילת המחקר ובסיומו, להערכת הסחוס בברך. הטכניקרה התמקדה בתכולת Glycosaminoglycan (GAG) בסחוס, מרכיב עיקרי בחוזק ואלסטיות הסחוס. הנבדקים ענו על סדרת שאלות באשר לכאב וקשיות הברך, כמו גם על רמת הפעילות הגופנית הכללית. מבין 45 הנבדקים המקוריים, 16-30 בקבוצה המטופלת ו-14 בקבוצת הביקורת, השלימו את המחקר ואת כל ההערכות לאחר המחקר.

בקבוצה המטופלת, נבדקים רבים דיווחו על עליה בפעילות הגופנית ומבחני תפקוד וביצוע, בהשוואה לנבדקים בקבוצת הביקורת. שיפורים במבחנים של קיבולת אירובית, וסיבולת, אישרו את השינויים שדווחו ע”י הנבדקים. מדידות MRI לתכולת GAG הראו קשר חזק עם עליה בפעילות הגופנית של הנבדקים שהשתתפו בקביעות בתכנית אימונים מתונה, מבוקרת.

המחקר מראה שינויים בסחוס המפרק בבוגר כתוצאה מעליה בפעילות הגופנית, המאשרים את התצפיות ממחקר בע”ח קודמים שטרם הוכחו באדם. השינויים מרמזים כי סחוס האדם מגיב לעומס פיזיולוגי באופן דומה לשריר או לעצם, וכי האפקטים החיוביים של פעילות גופנית בחולי OA עשויים להופיע במקביל או אף לנבוע משיפור תכונות הסחוס.

מגבלות המחקר כללו גודל מדגם קטן, התמקדות במפרקי ברך שנותחו והמחקר אינו מתייחס לניבוי ההשפעות ארוכות הטווח של פעילות גופנית על הסחוס. עם זאת, המסקנה נותרה בעלת חשיבות רבה, ייתכן שלפעילות גופנית יש השלכות על מניעת המחלה בחולים בסיכון לפתח OA של הברך.

Arthritis & Rheumatism.  2005;52(11):3507-3514

לידיעה במדסקייפ