הדמייה נוירולוגית של חולים עם כאב ראש כרוני יומיומי (CDH) ורמות גבוהות של תחלואה פסיכיאטרית עשויות להפחית עלויות טיפול, על פי תוצאות מחקר אקראי שפורסם בגיליון נובמבר של Journal of Neurology, Neurosurgery, and Psychiatry.

ההוכחות הקיימות אינן ברורות לגבי האם הבדיקות מרגיעות את החולים ללא הוכחה קלינית לפתולוגיה חמורה, מפחיתות את החרדה והסימפטומים, או מביאות לעלייה בדאגה למצב הבריאות. חולים עם רמה גבוהה של חרדה לבריאות לא ירגעו באמצעות בדיקות.

150 חולי CDH סווגו על פי סקלת דכאון וחרדה (HADS) וחולקו באקראי לטיפול רגיל (n = 74) או לסקירת MRI של המוח (n = 76). התוצאה העיקרית שנמדדה היה שימוש בשירותים, עלויות וחרדה בריאותית.

לאחר שנה בדקו החוקרים 137 (91%) מקרי טיפול ראשוני; 103 (69%) חולים השלימו שאלונים לאחר 3 חודשים ו-96 חולים (64%) השלימו שאלון לאחר שנה. HADS היה חיובי (ציון מעל 11) ב-66 (44%) חולים.

למרות שהחולים שהוצעה סריקה היו פחות מודאגים לגבי סיבה רצינית לכאב ראש לאחר 3 חודשים (P = .004), הרגעה זו לא נשארה לאחר שנה. מדדי חרדה בריאותית אחרים לא היו שונים בין הקבוצות. לאחר שנה, העלויות היו נמוכות משמעותית, ב-465 פאונד (95% רווח בר סמך, -£1,028 עד -£104) בחולים חיוביים ל-HADS שהוצעה להם סקירה לעומת חולי HADS חיובי שלא הוצעה להם סריקה, בגלל שימוש נמוך במשאבים רפואיים. בנוסף, שליש מחולים חיוביים ל-HADS שלא הוצעה להם סריקה במחקר עברו סריקה במקום אחר במהלך השנה.

הדמייה נוירולוגית מפחיתה משמעותית עלויות לחולים עם רמה גבוהה של תחלואה פסיכיאטרית, כנראה בשל שינויי דפוסים ופחות מגע עם נוירולוגים ופסיכיאטרים.

מיגבלות מחקר כללו מעקב דיפרנציאלי בחולים בכך שחולים שלא הגיבו יתכן והיו להם תוצאות פסיכולוגיות גרועות יותר לעומת אלו שהגיבו, אחוז תגובה נמוך מהמצופה גרם לכוח סטטיסטי לא מספיק לחלק מהתוצאות שנמדדו, וקושי במדידת הרגעה.

ההשלכות של המחקר הן שרוב החולים יכולים להרגע ביעילות ואינם מפיקים תועלת מההדמייה. עם זאת, בנסיבות מסויימות יכולה ההדמייה לעזור לחולי CDH. ההדמייה אינה מעלה חרדה לגבי הסיבה לכאב הראש והיא יכולה לחסוך בעלויות ולסייע לרופא לטפל בחולים עם תחלואה פסיכולוגית גבוהה. מחקר זה מציע כי הדמייה נוירולוגית לא מזיקה פסיכולוגית לחולים אלו, למרות שיתכן והיא מרגיעה יותר את רופאי המשפחה מאשר את החולים.

לידיעה במדסקייפ

J Neurol Neurosurg Psych. 2005;76:1558-1564