מטופלים שעברו חבלת טראומה נוטים לסבול משכיחות גבוהה של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). כדי לסייע במניעה וטיפול מוקדם של הפרעת דחק, עלה הצורך בזיהוי גורמים מנבאים והבנת השלבים השונים בהתפתחות ההפרעה. מחקרים ארוכי טווח בהם נערך מעקב משמעותי אחר מטופלים שעברו פציעה עשויים לתרום לכך, כמו גם זיהוי של תת קבוצות הנמצאות בסיכון לפתח הפרעת דחק.
מחקר פרוספקטיבי ארוך טווח, אחר קבוצת עוקבה שימש את החוקרים כדי לזהות מה היה שיעור ההפרעה כמו גם מהם הגורמים המסייעים בניבוי הפרעה כזו, כולל הטיפול בטראומה טרם האשפוז (למשל של ניידת טיפול נמרץ במקום התאונה), או את הסבירות להופעת PTSD במטופלים שסבלו מחבלות חמורות, שנה או שנתיים לאחר הפציעה.
מטרת החוקרים הייתה לבחון את המהלך ארוך הטווח של PTSD הצפוי בעקבות פציעה.
החוקרים עקבו אחר 332 מטופלים שעברו טראומה חמורה כשציון חומרת החבלה (ISS, Injury Severity Score) היה 16 ומעלה. המידע הגיע מרישומי הטראומה בבית החולים ובאמצעות סקרי הערכה עצמית שמילאו המטופלים שכללו את מדד עוצמת האירוע (Impact of Event Scale, IES) כדי לבחון את הסבירות לתסמיני PTSD.
ציון IES של 35 ומעלה היה סמן לנוכחות של PTSD.
כשנה לאחר הפציעה, נענו החוקרים על ידי כמעט 70% מהמטופלים (226 משתתפים).
23% מבין המטופלים הללו השיגו ציון IES של 35 או יותר, כלומר היו בסבירות גבוהה לסבול מ-PTSD.
שנתיים לאחר הפציעה, שיעור הנוכחות של PTSD היה 20%.
גורמים שאפיינו את הסיכון לסבול מההפרעה כשנה לאחר הטראומה היו השתייכות למין הנשי, או קיום מחלה נוספת; פגיעות ראש קלות עד בינוניות או פגיעות בגפיים (עם AIS של פחות מ-3) היו אינדיקטורים חזקים לנוכחות של הפרעת הדחק שנתיים לאחר התאונה/פגיעה.
79% מהמטופלים שסבלו מ-PTSD שנה לאחר הפגיעה סבלו מתסמינים מתמשכים של ההפרעה.
החוקרים מסכמים כי שנתיים לאחר שחוו פגיעת טראומה חמורה, רבים מהמטופלים סובלים מתסמינים של PTSD . רובם של המטופלים הללו סובלים מאפקט מתמשך של ההפרעה. החוקרים מדגישים את חשיבות המניעה, הזיהוי המוקדם והטיפול ב-PTSD הקשורה לתאונה או פגיעה חמורה.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!