תרופה פומית נמצאה יעילה יותר מפלסבו בטיפול בדלקת מפרקים שגרונית בשני מחקרים בשלב III שפורסמו במהדורת 9 באוגוסט של כתב העת New England Journal of Medicine. ממצאי אחד המחקרים מעידים כי התרופה עשויה להיות דומה ביעילותה לתרופות הזמינות כיום רק בצורת זריקה.

לדברי החוקרים, רבים חיפשו אחר מולקולה קטנה, הניתנת דרך הפה, בעלת פוטנטיות של טיפול ביולוגי. התקווה היא כי Tofacitinib תהיה התרופה הראשונה מבין מספר אחרות, שתשמש כטיפול ביולוגי פומי.

Tofacitinib הינה מעכב JAK (Janus Kinase), המפריע למעבר הסיגנאלים של מספר ציטוקינים המעורבים בתגובה החיסונית. במחקר הראשון מצאו החוקרים כי Tofacitinib עדיפה על פלסבו כאשר ניתנת לבדה לחולים עם דלקת מפרקים שגרונית, עמידה לטיפולים קודמים, שכללו מתוטרקסט או תכשירים ביולוגיים. במחקר השני, בו טיפול ב- Tofacitinib ניתן בשילוב עם מתוטרקסט, החוקרים מצאו כי Tofacitinib הייתה עדיפה על פלסבו ובעלת תוצאות דומות ל-Adalimumab.

המחקר הראשון היה מחקר כפל-סמיות, שכלל קבוצות מקבילות ובחן את התועלת של Tofacitinib לבדה ב-611 חולים שחולקו באקראי לאחת מארבע קבוצות: Tofacitinib במינון 5 מ”ג, פעמיים ביום, Tofacitinib במינון 10 מ”ג, פעמיים ביום, פלסבו למשך שלושה חודשים ולאחר מכן Tofacitinib במינון 5 מ”ג, פעמיים ביום, או שלושה חודשי טיפול בפלסבו ולאחר מכן Tofacitinib במינון 10 מ”ג, פעמיים ביום.

לאחר שלושה חודשים, Tofacitinib נמצאה עדיפה על פלסבו הן במינון של 5 מ”ג והן במינון של 10 מ”ג. בקבוצת החולים שטופלו במינון של 5 מ”ג, כ-60% זכו לשיפור של לפחות 20% במדד ACR20. עם טיפול במינון 10 מ”ג, שיעור החולים שזכו לשיפור זה עמד על כ-65%.רק 26.7% מהחולים בקבוצות הפלסבו זכו לתגובה זו.

השיפור במדדי ACR20 היה אחד משלושה תוצאי סיום עיקריים במחקר ; תוצאי סיום משניים כללו את שיעור החולים שזכו לשיפור של 50% (ACR50) ושיפור של 70% (ACR70). שוב, Tofacitinib נמצא עדיף על פלסבו, כאשר 31.1% מהחולים שטופלו במינון של 5 מ”ג ו-36.8% מהמטופלים במינון 10 מ”ג ענו על קריטריוני ACR50 לאחר שלושה חודשים, בהשוואה ל-12.5% מהחולים בקבוצות הפלסבו (p<0.001). בנוסף, 15.4% מהחולים שטופלו במינון של 5 מ”ג ו-20.3% מאלו שטופלו במינון של 10 מ”ג ענו על הקריטריונים לתגובת ACR70, בהשוואה ל-5.8% מהמטופלים בפלסבו (p<0.001).

שני מינוני Tofacitinib נמצאו עדיפים על פלסבו בתוצא הסיום השני, שיפור במדדי HAQ-DI (Health Assessment Questionnaire Disability Index). בחולים שטופלו במינון של 5 מ”ג נרשמה ירידה של 0.50 במדד HAQ-DI; עם טיפול במינון 10 מ”ג נרשמה ירידה של 0.57 נקודות בהשוואה למטופלי פלסבו, בהם המדד ירד ב-0.19 נקודות (p<0.001).

לזיהוי שינוי משמעותי נדרש שינוי של לפחות 0.30 ולמעלה ממחצית מהמטופלים ב- Tofacitinib זכו לרמת שיפור זו, עם 52.9% מהמטופלים במינון של 5 מ”ג ו-55.7% מהמטופלים ב-10 מ”ג. בקבוצת הפלסבו, ב-31.7% נרשמה ירידה של 0.30 נקודות ומעלה לאחר שלושה חודשים (p<0.001).

כאשר החולים בקבוצת הפלסבו החלו בטיפול ב- Tofacitinib לאחר שלושה חודשים, מדדי ACR20 ו-HAQ-DI היו דומים לאחר שישה חודשים למדדים בקבוצות החולים שטופלו מלכתחילה ב- Tofacitinib לאחר שלושה חודשים.

התרופה לא ענתה על תוצא הסיום העיקרי השלישי: דירוג של 2.6 ומטה במדד DAS28 עם שקיעת דם. לאחר שלושה חודשים, שיעור החולים שענו על תוצא זה לא היה גבוה יותר בקבוצות הטיפול ב- Tofacitinib, בהשוואה לקבוצת הפלסבו. החוקרים אינם משוכנעים מדוע הטיפול לא ענה על יעד הסיום השלישי, אך ייתכן כי חומרת המחלה בתחילת המחקר תרמה לכך.

השוואה בין Tofacitinib ו-Adalimumab

במחקר השני החוקרים ערכו מחקר כפל-סמיות להשוואה בין Tofacitinib ו-Adalimumab אל מול פלסבו. מדגם המחקר כלל 717 חולים שטופלו במתוטרקסט וחולקו באקראי לאחת מארבע קבוצות טיפול: טיפול פעמיים ביום במינונים של 5 מ”ג או 10 מ”ג של Tofacitinib, טיפול ב-Adalimumab במינון 40 מ”ג כל שבועיים, או פלסבו. לאחר שלושה חודשים, המשתתפים בקבוצת הפלסבו שלא זכו לירידה של 20% במספר המפרקים הנפוחים והרגישים חולקו באקראי לטיפול באחד משני מינוני Tofacitinib.

תוצאי הסיום היו שוב מדדי ACR20, HAQ-DI ו-DAS-28 עם שקיעת דם. לאחר שישה חודשים, בשתי קבוצות Tofacitinib תוארו שיעורי ACR20 גבוהים יותר, בהשוואה לקבוצת הפלסבו (51.5% מהמטופלים במינון של 5 מ”ג ו-52.6% מהמטופלים במינון 10 מ”ג). במשתתפים שטופלו ב-Adalimumab תועדה תגובה דומה (47.2%); ואילו בקבוצת הפלסבו רק 28.3% ענו על קריטריונים אלו.

בהשוואה לפלסבו, בקבוצות הטיפול תועדה תגובה טובה יותר משמעותית לפי קריטריוני ACR50 ו-ACR70, כמו גם לפי מדדי HAQ-DI ו-DAS28 עם שקיעת דם, בהשוואה למצב בתחילת המחקר. התגובה הייתה יציבה במהלך 12 חודשי המחקר.

N Engl J Med. 2012;367:495-507, 508-519, 565-567

לידיעה במדסקייפ