בקרב קשישים המטופלים באופיואידים קצרי-טווח חלה עליה של פי שבע בסיכון לנפילות בהשוואה לאלו הנוטלים תרופות ממשפחת NSAID. הסיכון קטן לאחר השבועות הראשונים לטיפול, אך נותר גבוה יותר בהשוואה למשככי כאבים אחרים. הסיכון גבוה יותר עם אופיואידים קצרי-טווח בהשוואה לאופיואידים ארוכי-טווח.

אופיואידים משמשים לעיתים קרובות לטיפול בכאב כרוני במטופלים לאחר גיל 65 כ-5% מהם נטלו אופיאידים ב-30 הימים האחרונים. עם זאת, מחקרים מעטים התמקדו באוכלוסייה זו, למרות העובדה שמדובר בחלק ניכר מהמטופלים בתרופות.

מרבית המחקרים להערכת ההשפעות של אופיואידים על הקואורדינציה והתפקוד הקוגניטיבי נערכו בעיקר במבוגרים צעירים ובריאים. למרות שיש סיבה טובה להאמין כי ההשפעה בולטת לפחות כמו בקשישים, התרופות אכן פוגעות בתפקוד.

פגיעה בכישורים הפסיכומטוריים מעלה את הסיכון לנפילות וכאשר קשישים נופלים, הם מצויים בסיכון גבוה הרבה יותר לחבלות חמורות, כולל כאלו המובילות למוגבלות ממושכת ותמותה. החוקרים מציינים שני מחקרים שבחנו את ההיארעות ומצאו כי בקרב קשישים המטופלים באופיואידים הסיכון לשברי ירך גבוה פי שתיים בהשוואה לאלו שאינם נוטלים תרופות אלו.

מנתונים אפידמיולוגים עולה כי הגוף עשוי להתאים עצמו לטיפול באופיואידים וכי חלה הטבה בהשפעות הפסיכומטוריות השליליות, אם כי הן אינן חולפות. עם זאת, אין מחקרים פיזיולוגיים ארוכי-טווח למתן מענה לסוגיה זו.

החוקרים בחנו את הרשומות הרפואיות של מדגם מבוגרים עם דלקת מפרקים שנטלו אופיואידים בחצי השנה האחרונה: 4,874 חולים שנטלו NSAID, 11,549 נטלו אופיואידים ארוכי טווח ו-887 נטלו אופיואידים ארוכי-טווח.

החוקרים בחנו את הקורלציה בין המרשמים ובין שברי ירך, הומורוס, אולנה ושורש כף יד שאירעו לאחר התחלת הטיפול במשככי כאבים. בקרב מטופלים שנטלו NSAID תועדו 38 שברים, לעומת 587 אירועים בקרב מטופלים באופיואידים.

יחס הסיכון בקרב מטופלים באופיואידים עמד על 4.9, בהשוואה למטופלים ב-NSAID. הסיכון היחסי היה גבוה יותר משמעותית בקרב מטופלים באופיואידים קצרי-טווח (HR = 5.1) בהשוואה לחולים שנטלו אופיואידים ארוכי-טווח (HR = 2.6).

לדברי החוקרים, במהלך השבועיים הראשונים, הסיכון עם טיפול באופיואידים ארוכי-טווח לא היה שונה בהשוואה ל-NSAID, אך הסיכון היחסי עם טיפול באופיואידים קצרי-טווח שהיה גבוה יותר כמעט פי שבע. לאחר מכן, הסיכון היחסי, בהשוואה ל-NSAID, עמד על כ-3.1, אך לא זוהה הבדל בין טיפול קצר-טווח וטיפול ארוך-טווח.

החוקרים טוענים כי חשוב להבין כי תרופות ארוכות-טווח רבות עשויות להביא להקלה בכאבים בתקופת זמן דומה לזו של אופיואידים קצרי-טווח, אך כ-90% מהתרופות שניתנות הו תרופות קצרות-טווח. עולה השאלה האם אנו מציבים את המטופלים בסיכון מיותר? להערכתם המספר הרב יחסית של תרופות קצרות-טווח מושפעת ברובה מהרגלים, ולא מנתונים, והתוצאה של חשש מיותר לפיו עם אופיואידים ארוכי-טווח דרוש זמן רב יותר עד להשפעה.

החוקרים מזהירים כי דרושים מחקרים נוספים בטרם ניתן יהיה לבסס הנחיות לטיפול קליני, אך ממליצים לרופאים לנקוט במשנה זהירות במתן תכשירים אלו.

American Public Health Association (APHA) 138th Annual Meeting

לידיעה במדסקייפ