אין ספק כי תקשורת טובה בין האורתופד למטופל משפרת את שביעות הרצון של המטופל, וקרוב לודאי גם תורמת לתוצאות טיפול טובות יותר. אבל, האורתופדים מיומנים מאד בטכניקות ניתוחיות ובשימוש במכשור מתוחכם ומסובך. לעומת זאת כישורי התקשורת שלהם לעיתים מזומנות לוקים בחסר. בשנות הלימוד בבית הספר לרפואה ובמהלך ההתמחות נושא זה מוזנח למדי. ככל שתשומת הלב מוסטת יותר לכיוון טכני, המטופל עצמו הופך להיות נושא שולי. במחקר בארה”ב נמצא לאחרונה כי בעוד ש 75% מהאורתופדים סברו כי יצרו קשר משביע רצון עם מטופליהם, רק 21% מהמטופלים דווחו על תקשורת הולמת עם האורתופד המטפל.    

איך להבטיח תקשורת טובה במהלך הביקור במרפאה

המטופלים חייבים לקחת חלק פעיל במפגש עם הרופא. יש להם דעות ורגשות לגבי האבחנה, לגבי הטיפול המוצע וכן אפשרות לבחור בין דרכי טיפול שונות. זיכרו כי זמן המוקדש להקשבה למטופל אינו זמן מבוזבז. האורתופד הממוצע משסע את דברי המטופל לאחר כ 12 שניות(!) אמנם חשוב להקפיד על שיחה ממוקדת, אך לעיתים נדירות המטופל מדבר יותר מ 30 שניות ברציפות אודות תלונתו העיקרית. תוך 2 דקות המטופל יספר לרופא 80% ממה שעל הרופא לדעת לצורך האבחנה. אם כן, האזנה למטופל לא רק מקדמת את הרופא בתהליך האבחנה, אלא אף מסייעת בבניית יחסי אימון בין הרופא והמטופל, שחשיבותם רבה גם לצורך היענות לטיפול. 

שמירת ראש פתוח במהלך ניתוח הנתונים בדרך לאבחנה

הרופא מתחיל בתהליך האבחנה כבר עם כניסתו של המטופל לחדר. שפת הגוף של המטופל, מראהו, בגדיו והתנהגותו מכוונים את הרופא לאבחנה מוקדמת. אבל לכל אלו קשר רופף ביותר לבעייתו האורתופדית של המטופל. בתהליך אבחנה זהיר ומושכל, יש להתבסס על אנמנזה, בדיקה פיזיקלית ובמקרה הצורך בדיקות עזר. חוץ מהרושם המוקדם, לרופאים לעיתים קרובות נטייה להינעל על האבחנה המוקדמת ולהתעלם או לא להתחשב בממצאים שאינם מתאימים לאבחנה הראשונית בה הם חושדים. לא זו הדרך, חייבים לשמור על גמישות מחשבתית ובמקרה הצורך לשנות אבחנה משוערת.    

שיפור היעילות במרפאה

תנאי עיקרי לתקשורת יעילה עם המטופל היא מסגרת המאפשרת להקדיש את מלוא תשומת הלב והזמן למפגש עם המטופל. סידורים אדמיניסטרטיביים, מלוי טפסים ושאר פעולות שאינן קשורות ישירות לתהליך האבחנה והטיפול, מומלץ שלא יבוצעו ע”י הרופא או לא בחדר הבדיקה. בנוסף יש לנסות לנווט את המרפאה כך, שלמקרים מסובכים יותר יוקדש משך בדיקה ארוך יותר ולעומתם למקרים “רגילים” כהחלפת גבס, תור מהיר יותר.

שיקולים מיוחדים בעבודה עם ילדים

בד”כ הילד מלווה בפמליה של לפחות 2 מבוגרים, לפעמים יותר. יש לברר מה תפקידו של כל מלווה, האם אלו הורים, קרובי משפחה אחרים, חברים, מדריכים או אפוטרופוסים. יש להימנע מהסקת מסקנות לא מבוססות על זהות המלווה. יש ומתעוררות מחלוקות בין המלווים, למשל אודות פרטי הבעיה האורתופדית או אי הסכמה לגבי המלצות ביצוע בדיקות עזר ודרכי טיפול. לפיכך חשוב לברר מלכתחילה מי הקובע והמחליט בענייני הילד. נושא זה קריטי בעיקר כשמדובר בהורים גרושים, יש להקפיד לא להזדהות עם אחד הצדדים ולהימנע מגלישה לוויכוחים בלתי רלבנטים לבריאות המטופל. הדגישו כל הזמן כי מטרת המפגש היא בריאותו של הילד.

ההתייחסות למטופל בגיל ילדות

בסקירת הראיון הרפואי ומהלך חקירת פרטי בעיית הילד המטופל, נמצא כי חלקו של הרופא בשיחה הוא 61%, ההורים 25% והילד 4% בלבד. הרופא נטל 33 פעמים את זכות הדיבור, ההורים 24 והילד 6 בלבד. כלומר רוב השיחה מתנהלת כדיאלוג בין הרופא להורים. זה כמובן אינו עולה בקנה אחד עם העיקרון שהמטופל, ובמקרה זה הילד, ייקח חלק בתהליך הבירור והטיפול. לפיכך הדגם האידיאלי לניהול השיחה הוא משולש תלת שיח בין הילד, ההורים והרופא באופן שווה לכל צד.

מהלך הבדיקה

אין לבדוק את הילד ללא נוכחות מלוויו. הקפידו להציג עצמכם, ומומלץ לשבת כך שהשיחה תנוהל בגובה העיניים גם של הילד. נהלו את השיחה עם הילד באדיבות ונעימות. קראו לילד בשמו. ערבו את הילד בשיחה והניחו לו זמן להשיב. ילדים, ככל שהם צעירים יותר, אינם שולפים תשובה מהירה. התאזרו בסבלנות. לילדים רגישות גבוהה לאספקטים הלא וורבליים של השיחה. לכן הם יחושו בחשש ובדאגה שיופגנו על ידי הרופא או ההורים ויהיו שותפים להרגשה זו. אם הבדיקה עלולה להסב כאב או אי נוחות, חשוב להסביר זאת לילד. עם זאת, כדי למנוע חרדה מיותרת, לא כדאי לפרוס בפרוטרוט את הפרטים הטכניים של הניתוח או הבדיקה המכאיבה. שקלו שימוש במילים פשוטות, מובנות ולא מפחידות. (למשל במקום “צריך לשבור לך את העצם” אפשר לומר “צריך לתקן את העצם”). צאו מהנחה כי מושגים טריביאליים עבורנו כמו שמות עצמות: טיביה, פיבולה, אינם מובנים לילד ולמלווה. הסבירו בפשטות, הראו את הממצא בצילום ומומלץ אף להדגים בשרטוט. אין צורך לפרט ביתר ולהפציץ במידע, שאולי מוכיח כי הרופא שולט בחומר, אך אינו מובן לילד ולמלוויו.

המחבר ממליץ להקדיש בתחילת המפגש עם המטופל 85% מהזמן לענייני הרפואה ואת 15% הנותרים בסוף המפגש לנושאים שאינם קשורים ישירות לבעיה (חוגים, לימודים…).

חקירת סיפור המחלה

לבעיה אורתופדית השלכות תפקודיות ופסיכולוגיות על הילד. זיכרו שהילד הוא המקור האמין ביותר להבין מה חלקו של כל אחד מהאספקטים האלו בבעייתו. הורים נוטים להפריז בחלק הפסיכולוגי ולמזער את ההגבלה התפקודית. על מנת להפיק את המיטב מהסיפור של הילד, יש להאזין בקפידה ומומלץ לקחת חלק כמאזין פעיל. “האזנה פעילה” פירושה חזרה על פרטים מסיפור הילד על מנת לוודא שאכן הפרטים מובנים. זיכרו שלכל סיפור יש התחלה אמצע וסוף, הקפידו לשמוע את כולם…    

דיון על פרוגנוזה ודרכי טיפול

תכננו והקדישו זמן להסברים אודות הפרוגנוזה הצפויה. אם מדובר בליקוי או מחלה קלים, חלק זה קצר ופשוט, אבל כשמדובר במחלה קשה, יש לנהל שיחה שקטה בסביבה שקטה, המאפשרת ריכוז והבנה. אפשרו למטופל ולמשפחתו לשאול שאלות ולדבר על רגשותיהם בנוגע לבעייתו של הילד. כשמדובר במחלות קשות התובעות טיפולים מיוחדים, הניחו למשפחה זמן לעכל את הבשורות הקשות ורק אח”כ דונו אודות דרכי הטיפול. משפחה השקועה בצער או חרדה לגבי האבחנה, לא תוכל לקחת חלק פעיל ולהחליט החלטות עקרוניות לגבי דרכי טיפול. חשוב ביותר לפני המלצות טיפוליות ספציפיות לוודא שקיים קונסנזוס בקרב כל הצוות המטפל לגבי האבחנות האפשריות ואסטרטגיית הטיפול. זיכרו כי המטופל הוא הילד, לכן דברו איתו ישירות. נמצא כי הרופאים מעבירים להורים פי 4 מידע מאשר לילד עצמו. אם הילד מצופה למלא הוראות המשנות את דרכי התנהלותו במגרש המשחקים, בבית הספר ובבית, חובה שישתף פעולה ויבין מה עליו לעשות ומה אסור לעשות. נסו להסביר לו בצורת סיפור, כיוון שלילדים קל יותר לזכור ולהבין סגנון כזה. הניחו לו זמן לשאול שאלות, זיכרו כי לצורך שיתוף פעולה בתוכנית הטיפול, הילד חייב להבין מהו תפקידו, מה מותר ומה אסור.

הבטחת היענות

שתי דרכים להשגת היענות הילד להמלצות הטיפול: האחת הפחדה, השנייה והיעילה יותר, ניסיון לרכוש את אימון הילד, שהרופא מבין היטב מה בעייתו, יודע מה הפתרון, וחפץ בטובתו של הילד. ילדים רוחשים בד”כ כבוד למקצוענים בתחום, יהיו אלו מאמנים, מורים מצטיינים או רופאים. לכן הפגינו מקצוענות בתחומכם, שתפו את הילד בתהליך האבחנה, הסבירו היטב את דרך הטיפול והמעקב, כך תרכשו את אימונו של הילד בכם וזו הדרך היעילה להבטיח היענות להמלצות הטיפול.

Hensinger RN. Communication between the doctor and the child. J Pediatr Orthop 2010;30:213-215

הערות העורך

רוברט הנסינגר, אורתופד ילדים רב פעלים ממישיגן, יורד ממרום כיסאו ומוצא לנכון לדון על נושאים “פארא רפואיים” כמו אווירה בחדר הבדיקה, שיחה בגובה העיניים עם ההורים והילד, הסברים, רגישות. דומני שאם הארזים מוצאים לנכון ל”בזבז” זמן ונייר על נושא זה, יהיה זה מן הראוי שגם אזובי הקיר והאילנות הצעירים יקדישו מעט מחשבה לעניין. כרופאים בכלל ואורתופדים בפרט, אנו עוסקים לא רק בטכניקה ניתוחית, לא רק בעקרונות חשיפת שדה הניתוח, בתפעול מקדחה ובהחדרת בורג בדיוק למקומו. אנו עוסקים ראש וראשונה בבני אדם. המחבר הדגיש שבמהלך לימודי הרפואה וההתמחות האורתופדית אומנות התקשורת בין הרופא למטופל מהווה תחום זניח. אני מסכים שהחינוך לתקשורת רופא מטופל לוקה בחסר גם בארץ, אבל זהו תחום שייחודי לא רק לרפואה. האזנה, הקשבה, סבלנות, סובלנות ואמפתיה הם תחומים שנרכשים ונלמדים משך כל חיי האדם ולא משנה תחום העיסוק.