סקירתו של ד”ר גל דובנוב, עורך מדור רפואת הספורט:

במכתב למערכת עיתון JAMA, נקשרים ביצוע אימוני כוח אינטנסיביים במיוחד וקריעתה של מפרצת אאורטלית .

לצורך כך, השתמשו החוקרים במאגרי נתונים אוניברסיטאיים ובמקרים רפואיים שהובאו לידיעתם וסקרו חמישה מקרים של חולים שעברו קריעה אקוטית של האאורטה העולה, בעקבות פעילות אינטנסיבית בהרמת משקולות או באימוני מאמץ אחרים.

גילאי החולים בחמשת המקרים נעו בין 19 ל-53 שנים. באיש מהם לא אובחנו בעבר מפרצת, יתר לחץ דם או מחלת קולגן. רק באחד מהחמישה נמצאה היסטוריה משפחתית של מחלה אאורטית. בנוסף, סימנים של תסמונת Marfan לא נמצאו באף אחד מהמקרים.

החוקרים מצאו כי בכל חמשת המקרים החולים ביצעו אימון כוח מאומץ בזמן שחשו בכאב בשל הקריעה. שניים מהם התאמנו בהרמת משקולות, השלישי ביצע ניסיון להזיז חפץ כבד עשוי מגרניט, והשניים הנותרים ביצעו תרגילי “שכיבות סמיכה”.

בכל החולים נמצאה קריעה אקוטית של האאורטה העולה. האבחון נעשה באמצעות סריקה טומוגרפית ממוחשבת בשלושה מהחולים, באמצעות בדיקה אלקטרוקריוגרפית בחולה נוסף, ובאמצעות פרוצדורה ניתוחית (autopsy) בחמישי. קוטר האאורטה שנמדד באמצעות בדיקות ההדמיה שבוצעו מיד לאחר הקריעה נע בין 4 ל-5.2 ס”מ, דבר המעיד על הגדלה מסוימת, אך לא בשיעור הצפוי לגרום סיכון גבוה לקריעה.

בשלושה מהחולים בוצע ניתוח חירום מוצלח לתיקון הפגיעה. חולים אלה נותרו בחיים והפגיעה לא יצרה שינוי במצבם כעבור 4 חודשים, 20 חודשים ו-48 חודשים. חולה אחד נפטר מעט לאחר האבחון, ואילו אחד נפטר לפני שבוצעה האבחנה. אנליזה פתולוגית, שבוצעה בארבעה מהחולים, מעידה על המצאות cystic medial necrosis, בחומרה נמוכה עד בינונית בשניים מהם.

לטענת החוקרים, משקל פחות ניתן להרמת המשקולות כגורם סיכון להיקרעות של האאורטה. הם מפרטים שכיום מומלץ לנקוט במשנה זהירות בחולים שבהם ידוע על מפרצת או על מחלות רקמת חיבור, ובאנשים שלהם היסטוריה משפחתית של מפרצת או של קריעה, או הסובלים מיתר לחץ דם, שכן גורמים אלה חוזים היווצרות קריעה באאורטה. בנוסף, מומלצת נקיטת זהירות יתרה גם באנשים שעברו את גיל המעבר, שכן שיעור ההסתיידות באאורטה גדל עם הגיל.

החוקרים מסבירים כי באף אחד מהמקרים שנסקרו במחקר לא נמצא אף אחד מגורמי הסיכון המוכרים הללו. הם מוסיפים כי  משום שהגבלת המאמץ המקסימלי מונעת יצירת עליה קיצונית בלחץ הדם (מעל 200 מ”מ כספית), רצוי, לדעתם, להגביל את המשקל המותר להרמה באנשים המצויים בקבוצות הסיכון המוגבר.

JAMA 2003 290:21 2803

הערת העורכים

מחקרים מסוג אלו מחדדים את אחד מתפקידיו של רופא הספורט לוודא כי האוכלוסיה הכללית, כולל אלו החולים במחלות השונות, יוכלו לבצע פעילות גופנית סדירה המתאימה ליכולות האינדיבידואליות של כל אדם. העובדה כי בספורט ישנה סכנה מסויימת ידועה ומוכרת אך נראה כי בשלב זה, לא ניתן לחזות את מקרי המוות הפתאומי. נושאים אלו נידונו במאמרינו במסגרת זו בעבר:

בדיקה גופנית טרם השתתפות בפעילות ספורטיבית סקירת העדויות המדעיות   

מוות פתאומי במאמץ בספורטאים תחרותיים צעירים   

מוות פתאומי מסיבות לבביות בעקבות פעילות מאומצת   

מחקר זה מזכיר לנו סכנה נוספת בפעילות גופנית מאומצת קריעת מפרצת אאורטלית, כנראה עקב עליית לחץ דם פתאומית בחולים עם פגיעה ברקע (4/5 נמצאו כבעלי cystic medial necrosis). חשוב להדגיש כי בהעדר מחלת רקע ידועה או תסמינים קודמים לא ניתן לזהות חולים אלו טרם קרות הארוע. לפיכך, יש להקפיד לבצע את בדיקות הסקר המומלצות לכל ספורטאי, מקצועני כחובב, שכן שלעתים כן ניתן למנוע מצבים כגון אלו. על חולים במחלות כרוניות (סוכרת, מחלת לב, יתר לחץ דם, מחלות פרקים ועוד) להוועץ ברופאיהם המקצועיים או ברופאי הספורט לפני ביצוע פעילות גופנית, כיוון שלרוב ישנן הנחיות ספציפיות והגבלות לכל מחלה. נזכיר כי המלצות הפעילות הגופנית לאוכלוסיה ולחולים במחלות כרוניות כוללות בעיקר פעילות מתונה מהסוג האירובי, בה הסכנה מזערית ביותר.