דר’ אורי גבעון , עורך מדור אורטופדיה

נהיגה ברכב מחייבת קואורדינציה וכוח בגפיים התחתונות ואת היכולת להגיב במהירות בין דוושת התאוצה ודוושת הבלם בשעת חירום. כאשר חולים שואלים מתי יוכלו לחזור לנהיגה בצורה בטוחה אין לאורתופד מדד מדויק להמלצה על חזרה לנהיגה ולצורך זה החליטו החוקרים לערוך מחקר זה.

עד כה פורסמו דיווחים על זמני תגובה לאחר ניתוחי החלפת מפרק ירך וברך, שחזור רצועה צולבת קדמית וארתרוסקופיה של ברך.

שיטות – החוקרים יצרו סימולטור נהיגה עם דוושות תאוצה ובלם מחוברות לחלקי מנוע אמיתיים על מנת שיתנו את התחושה הנכונה. תצוגת סימולציה של נהיגה הוצגה לנבדקים והמערכת חוברה למחשב שמדד את עמדת הדוושות בכל רגע נתון וחישב את זמני התגובה.

הקבוצה הראשונה של הנבדקים היתה מתנדבים בריאים ללא כל פגיעה בגפיים התחתונות כדי לקבוע את המדד הנורמלי למכשיר המדידה. הקבוצה השניה היתה של חולים שעברו קיבוע ניתוחי של שבר בקרסול ימין והם נבדקו 6, 9 ו-12 שבועות לאחר הניתוח. החולים טופלו ללא דריכה במשך 6 שבועות וביצעו פיסיותרפיה לטווח תנועה. כל החולים החלו נשיאת משקל לקראת הבדיקה הראשונה.

הנבדקים כיוונו את המושב במערכת הבדיקה לתנוחה נוחה להם שנרשמה ובה בוצעו גם כל הבדיקות האחרות. לנבדקים הוצג מד מהירות, ויעד מטרה של לחץ על הדוושה. הם התבקשו להגיע ללחץ המבוקש בשלושה מצבי נהיגה שונים: עיר, פרבר וכביש מהיר. מצבי הנהיגה השונים התאפיינו במספר שונה של לחיצות על הדוושות כדי לשמור על המהירות הנדרשת. כל ניסוי נמשך כ-90 שניות וכל נבדק ביצע 18 ניסויים בכל פעם שנבדק. מספר הלחיצות הגבוה ביותר היה בנסיעה העירונית (כ-5 לחיצות בכל ניסוי). החולים מילאו גם טופס תפקודי ונבדקו על ידי אורתופד לפני הניסוי.

נמדדו כל פרקי הזמן מרגע מתן הסימן לעצירה ועד לעצירה מוחלטת

תוצאות – נבדקו 11 מתנדבים בריאים, 6 גברים ו-5 נשים בגיל ממוצע של 31 שנים. בקבוצת המנותחים היו 31 חולים, 18 גברים ו-13 נשים בגיל ממוצע של 38 שנים. לא נמצא הבדל משמעותי בין הקבוצות בכל פרמטר שהוא.

זמן התגובה הראשוני במתנדבים היה 505 מילי-שניות בממוצע, כאשר בקבוצת המנותחים הוא היה 546 מילי-שניות לאחר 6 שבועות, 532 לאחר 9 שבועות ו-541 לאחר 12 שבועות. כל זמני התגובה היו איטיים יותר בקבוצת המנותחים. שני מדדים השתפרו בקבוצת המנותחים במהלך תקופת ההחלמה והם זמן תנועת הדוושה מרגע המגע עד לבלימה מלאה וזמן הבלימה הכולל. זמן הבלימה הכולל היה 1079 מילי-שניות במתנדבים וירד מ-1330 מילי-שניות לאחר 6 שבועות ל-1172 מילי-שניות לאחר 9 שבועות ול-1160 מילי-שניות לאחר 12 שבועות. לא נמצא הבדל משמעותי בין סוגי השברים השונים בחולים שנבדקו. עם זאת, מספר החולים הנמוך מכל סוג של שבר אינו שולל שקיים הבדל כזה אך הוא לא אותר.

מדדי התפקוד שנבדקו במקביל הראו שיפור קבוע אצל המנותחים מבדיקה לבדיקה. לא נמצא מתאם בין מרכיבי השאלון למהירות התגובה בבלימה.

דיון – רופאים נשאלים לעתים קרובות על ידי המטופלים מתי הם יכולים לחזור לנהיגה לאחר ניתוח. שאלה זו טעונה במשמעויות רפואיות-חוקיות, המחייבות את הרופא לזהירות. גם החוק הישראלי מחייב את הרופא להזהיר את המטופל כאשר הוא מהווה סיכון בנהיגה, ואף לדווח על כך למשרד הרישוי. נהיגה היא פעילות מסובכת הדורשת כישורים קוגניטיביים, נוירולוגיים וגופניים. חולים לאחר פגיעה בגפיים סומכים על הרופא שינחה אותם לגבי המועד בו הם רשאים לחזור לנהיגה, אך לרופא אין כלים מדויקים להעריך נתון זה. המחקרים שפורסמו עד כה בדקו רק חולים לאחר פעולות אלקטיביות, בנקודת זמן אחת בלבד של ההחלמה ולא היתה ביניהם אחידות.

במחקר זה נבחרה נקודת הזמן של 6 שבועות עקב היותה פרק הזמן המקובל לאיסור נשיאת משקל על הגפה המנותחת. לאחר תקופה זו נבדקו שתי נקודות זמן נוספות במהלך ההחלמה, בניסיון להשוות את זמני התגובה לממצאים בשאלון תפקודי, כדי למצוא מדד קל לביצוע על ידי הרופא.

במחקר נמצא שיפור בזמני התגובה הכוללים לכל סוגי הנהיגה. המדד שהשתפר בצורה הברורה ביותר היה זמן הלחיצה על הדוושה, שהיה גדול פי 1.5 לאחר 6 שבועות וחזר כמעט לתקין לאחר 12 שבועות. הערכת החוקרים היא כי מדד זה הוא המושפע ביותר מהכאב בקרסול המנותח, וכאב זה יורד בהדרגה.

זמן הבלימה הכללי ניתן לביטוי גם כמרחק בלימה והוא כמובן תלוי גם במהירות הנסיעה. לאחר 9 שבועות ולאחר 12 שבועות ההבדל היה 2.1 מטרים במהירות של 95 קמ”ש, ו-1.5 מטרים במהירות של 47 קמ”ש. מרחקים אילו אינם משמעותיים מעשית, ואנו יכולים להסיק כי לאחר 9 שבועות בטוח להתיר לחולים לאחר שבר בקרסול לחזור לנהיגה.

החוקרים לא סיפקו נתונים על טווחי התנועה בקרסוליים, מדד שאולי יכול לסייע לרופא להעריך את מצב החולה. יש לזכור גם כי החולים במחקר זה לא גובסו, וכי נתוני המחקר רלבנטיים רק לחולים שנותחו ולאחר הניתוח קיבלו הפעלה מיידית ללא נשיאת משקל.

Lower extremity function for driving an automobile after operative treatment of ankle fracture.

 Egol KA, Sheikhazadeh A, Mogatederi S, Barnett A, Koval KJ. Journal of Bone and Joint Surgery, 85-A: 1185-1189; 2003.