הגוף הזגוגי באדם מוקף ודבוק במידה שונה לעצב הראיה, הרשתית, הפובאה, הפרס פלנה והעדשה של העין. סיבי הקולגן של הקורטקס האחורי של הזגוגית מחובר באופן ביוכימי ל- inner limiting membrane (ILM) של הרשתית באמצעות למינין ופיברונקטין. באופן קליני מתייחסים לקומפלקס זה כלממשק (interface) הויטראו-רטינלי.

היפרדות הזגוגית האחורית (PVD) הינה הפרדה של הממשק הזה הפרדה בין הזגוגית הקורטיקלית מה- ILM. הפרעות בממשק הויטראו-רטינלי מעורבות במחלות שונות. לדוגמה משיכה ויטראו-רטינלית עלולה לגרום לחור מקולרי וצורות מסוימות של cystoid macular edema. זגוגית מופרדת מגבירה גם את חומרת הרטינופתיה הסוכרתית. ברטינופתיה סוכרתית, כמו במצבים לאחר חסימת וריד רשתית מרכזי וחסימת ענף של וריד רטינלי, PVD כרוך בהפחתת מידת הנאווסקולריזציה והבצקת המקולרית. הפרעות בממשק הויטראו-רטינלי עשויות להיות מעורבות גם בדגנרציה מקולרית אקסודטיבית מחמת גיל (AMD). לאחרונה התפרסמו מחקרים שהצביעו על כך ש- PVD גם כן קשור ל- AMD פחות חמור, בעוד שהידוקים ויטראו-מקולריים מקומיים עשויים להיות קשורים עם נאווסקולריזציה. בנוסף לכך, נראה שויטרקטומיה מפחיתה את התפתחות AMD.

בהתבסס על ממצאים אלה, זירוז (induction) של PVD באמצעות ויטרקטומיה ניתוחית, ויטראוליזיס (vitreolysis) פרמקולוגי, או שניהם, עשויים להגן כנגד איבוד ראיה כתוצאה ממצבים שונים כמו מחלות פרוליפרטיביות או מצבים פתולוגיים מסובכים אחרים של המקולה. המסלול המשותף הסופי לייצוב או שיפור התפקוד המקולרי והרטינלי הינו לעיתים קרובות כרוך בגרימת PVD. כך, התערבות ניתוחית ויטראו-רטינלית עם זירוז מכני של PVD התפתח במטרה להתגבר על טווח רחב של מצבים פתולוגיים המיוחסים לגוף הזגוגי והקשר שלו עם הרשתית. ניתוח ויטראו-רטינלי הינו הטיפול הראשוני במצבים מסוימים כמו חור מקולרי וצורות מסוימות של היפרדות רשתית. ניתוח כזה עשוי להיות מלווה באפשרויות טיפוליות נוספות, באמצעות לייזר או פרמקולוגיות, כדי לטפל במצבים אחרים כמו בצקת מקולרית ציסטואידית (CME) ובצקת מקולרית סוכרתית.

אחת הפעולות הניתוחיות הקשות ביותר, המורכבות והמסוכנות, הינו יצירה מיקרוכירורגית של PVD והפרדה של ההידוקים האחוריים של הזגוגית לרשתית. אמצעי פרמקולוגי אשר יקל על זירוז יצירת PVD עשוי לאפשר טיפול ניתוחי בטוח ויעיל יותר במצבים רבים.  ללא קשר עם הפוטנציאל הטמון בהקלה על ניתוחים, אמצעי פרמקולוגי כזה עשוי להוות בפני עצמו טיפול לא ניתוחי בקבוצות חולים מסוימות. בניסיון לברר יתרונות אפשריים אלה, נוסתה הפעילות של מספר אנזימים כדי לבדוק את השפעתם על מבנה הזגוגית ויכולתם לגרום PVD. אנזימים אלה כללו קולגנז, היאלורונידז, כונרואיטינז, דיספז, פלסמין או אנזימים המסוגלים לגרום לאקטיבציה של פלסמינוגן לפלסמין. לאף אחד מחמרים אלה יש אישור לשימוש בתוך הזגוגית.

במחקר הנוכחי נבדק השימוש במיקרופלסמין המוזרק לזגוגית כטיפול תומך בעיניים העוברות ויטרקטומיה. מיקרופלסמין הינו recombinant human protein המופק מהשמרים – Pichia pastoris ובעל פעילות פרוטאיליטית.  במצב in vitro פלסמין ומיקרופלסמין הינם בעלי פעילות כנגד סובסטרטים בעלי חשיבות למבנה הזגוגית והממשק הויטראו-רטינלי כולל קולגן type II ופיברונקטין. מספר ניסיונות פרה-קליניים וניסיונות קליניים קודמים תומכים בהנחה שמיקרופלסמין עשוי להיות בעל פעילות מועילה.

המטרה של המחקר הנוכחי (phase 2 study) הינו להעריך את הבטיחות והיעילות של הזרקת מיקרופלסמין לזגוגית כדי להביא ליצירת PVD מלא, בחולים לפני ניתוח ויטרקטומיה.  המחקר, שהיה רב מרכזים, בוצע על ידי חוקרים מה- Retina Consultants of Houston  שביוסטון טקסס, Rush University שבשיקגו, אילינוי, Valley Retina Institute שבמקאלן בטקסס, ThromboGenics, Inc. בניו-יורק, Wills Eye Institute בפילדלפיה שבפנסילבניה, ו- Jules Stein Eye Institute, האוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנגלס. המחקר היה מחקר קליני שתוכנן כ- placebo-controlled, double-masked, parallel-group, dose-ranging. במחקר השתתפו 125 חולים לפני ניתוח ויטרקטומיה לטיפול במשיכה ויטראו-מקולרית או חור מקולרי. חולים אלה קבלו זריקה אחת של מיקרופלסמין באחת משלושה מינונים (25 מיקרוגרם, 75 מיקרוגרם או 125 מיקרוגרם ב- 100 מיקרוליטר) או זריקה אחת של פלצבו. הזריקות ניתנו 7 ימים לפני הויטרקטומיה. התוצא העיקרי היה התפתחות או אי התפתחות PVD בזמן הויטרקטומיה, התקדמות PVD או העלמות הפתולוגיה בממשק הויטראו-מקולרי אשר הצריכה את הויטרקטומיה קודם לכן.

נמצא ששיעור ה- PVD בזמן הניתוח היה 10% בקבוצת הפלצבו שמנתה 30 חולים,  14% בעקבות הזרקת מיקרופלסמין במינון של 25 מיקרוגרם למיליליטר ב- 29 חולים, 18% בעקבות הזרקת מיקרופלסמין במינון של 75 מיקרוגרם למיליליטר ב- 33 חולים, ו- 31% בעקבות הזרקת מיקרופלסמין במינון של  125 מיקרוגרם למיליליטר ב- 32 חולים. העלמות הפתולוגיה בממשק הויטראו-מקולרי שבגללה נקבע לחולים ניתוח ויטרקטומיה כעבור 35 ימים, נמצא בשיעורים של 3% בקרב קבוצת הפלצבו, 10% מהחולים שקיבלו זריקת מיקרופלסמין במינון של 25 מיקרוגרם למיקרוליטר, 15% מהחולים שקיבלו זריקת מיקרופלסמין במינון של 75 מיקרוגרם למיקרוליטר, ו- 31% מהחולים שקיבלו זריקת מיקרופלסמין במינון של 251 מיקרוגרם למיקרוליטר. השיעורים ביום ה- 180 לאחר ההזרקה היו 3%, 7%, 15% ו- 28% בהתאמה.

מסקנת החוקרים הייתה שהזרקת מיקרופלסמין במינון של 125 מיקרוגרם למיקרוליטר גרמה בשיעור גבוה יותר לגרימה ולהתקדמות של PVD מאשר הפלצבו. שעור גבוה יותר מבין החולים שקיבלו זריקת מיקרופלסמין,  לא היו זקוקים יותר לויטרקטומיה בהשוואה לקבוצת הפלצבו. המסקנה של מחקר שלב 2 זה שיש להתקדם להערכת סופית במחקר שלב 3.

Benz MS, Packo KH, Gonzalez V, Pakola S, Bezner D, Haller JA, Schwartz SD:

A Placebo-Controlled Trial of Microplasmin Intravitreous Injection to Facilitate Posterior Vitreous Detachment before Vitrectomy

Ophthalmology 2010;117:791797.