התפתחות נאווסקולריזציה כורואידלית באזור שמתחת לפובאה פוגעת קשות בחדות הראיה. מאחר ונאווסקולריזציה כורואידלית מתפתחת בעין השנייה של חולי AMD בשיעור של 5% עד 7% לשנה במהלך השנים הראשונות שלאחר התפתחות הנאווסקולריזציה בעין הראשונה, לחולים אלה קיים סיכוי גבוה להיפגע בשתי עיניהם במהלך חייהם. הראו שההשפעה על איכות החיים כתוצאה מנאווסקולריזציה של AMD בעין אחת או בשתי העיניים הינה משמעותית. טיפול בלייזר בנאווסקולריזציה כורואידלית  extrafoveal או juxtafoveal  הוכח כיעיל בשימור חדות ראיה שימושי ומניעת גדילה לתוך הפובאה אולם חולים רבים מופיעים לראשונה עם נאווסקולריזציה כורואידלית מתחת לפובאה או עם חזרה של נאווסקולריזציה כורואידלית מתחת לפובאה לאחר טיפול בלייזר. הוכח גם שפוטוקואגולציה בלייזר יעילה בדחיית או מניעת איבוד חמור של חדות ראיה בעיניים עם נגעים נאווסקולריים סלקטיביים מתחת לפובאה, במצבים עם וללא פוטוקואגולציה מחוץ לפובאה. לאחרונה הוכח שטיפול פוטודינמי PDT עם verteporfin יעיל בדחיית או מניעת איבוד בינוני או חמור של חדות ראייה במצבים מסוימים בהם הנאווסקולריזציה הכורואידלית שמתחת לפובאה היא בעיקרה קלאסית ובמקרים עם נאווסקולריזציה מתחת לפובאה שהיא occult ללא נאווסקולריזציה קלאסית. עד היום טיפולים כמו אינטרפרון או הקרנות במינון נמוך לא הוכחו כיעילים.

בשנות השמונים, מנתחי רשתית החלו לפתח שיטות ניתוח להסרת נאווסקולריזציה כורואידלית מהעין. בין 1997 ל- 2003 ה- Submacular Surgery Trials (SST) Research Group הוציאה לפועל שלושה randomized clinical trials   של הסרה ניתוחית של נגעים נאווסקולריים מתחת לפובאה כדי להעריך את התפקיד של ניתוח כזה בטיפול בחולים עם AMD ומצבים אחרים.

המאמר הנוכחי דן בתוצאות אחד המחקרים אשר בדק חולי AMD עם נאווסקולריזציה כורואידלית חדשה מתחת לפובאה, שהינה גדולה או עם גבולות לא ברורים ואשר לא טופלו בעבר. קבוצה זו של המחקר כונתה SST Group N Trial. בחולים אלה, בגלל שהנאווסקולריזציה מתחת לפובאה הייתה גדולה הוערך שטיפול בלייזר איננו מתאים ובזמן ביצוע המחקר לא הייתה עבורם כל חלופה טיפולית אחרת שהוכחה כיעילה. ההנחה הייתה שהסרה ניתוחית של הנגעים הנאווסקולריים הכורואידליים שמתחת לפובאה מעיניים של חולי AMD עשויה במצבים מסוימים לעצור או לעכב את הפגיעה בפוטורצפטורים ובתאים אחרים במרכז המקולה כך שחדות הראיה שתישאר תהיה טובה יותר לאחר הניתוח מאשר ללא ניתוח. במחקר שהיה randomized clinical trial השוו את חדות הראיה בחולים כאלה אשר עברו הסרה ניתוחית של הנגע הנאווסקולרי בהשוואה לקבוצת ביקורת שלא קיבלה כל טיפול. (4)

במחקר נכללו 454 חולי AMD עם נאווסקולריזציה כורואידלית מתחת לפובאה, חלקם עם צורה קלאסית בצילום פלואורסצאין, אשר חדות הראיה המרבית בעין של הניסוי הייתה בין 20/100 ל- 20/800 ואשר לא קיבלו כל טיפול בעבר למקולה. בוצעה רנדומיזציה של החולים לקבוצת טיפול וקבוצת ביקורת בהתאם לחדות הראיה והמרכז הרפואי. בדיקות הביקורת נקבעו לפרקי זמן של 3, 6, 12 ו-24 חדשים לצורך קביעת התוצאות. תוצאה מוצלחת נקבעה מראש כשיפור בחדות הראיה המרבית או חדות ראיה שהינה גרועה בלא יותר משורה אחת (7 אותיות) כעבור 24 חדשים.

מתוך 454 החולים שהשתתפו בניסוי, 228 נכללו בקבוצת הביקורת שלא טופלה ו- 226 עברו ניתוח. שיעור עיניים דומה בשתי הקבוצות היה עם תוצאות מוצלחות: 44% בקבוצת הביקורת ו- 41% בקבוצת הניתוח. איבוד הראיה המדיאני כעבור 24 חדשים היה 2.1 שורות או 10.5 אותיות בקבוצת הביקורת ו- 2 שורות או 10 אותיות בקבוצת הניתוח. חדות הראיה המדיאנית בשתי הקבוצות הידרדרה מ- 20/100 בתחילת הניסוי ל- 20/400 כעבור 24 חדשים. לא זוהתה אף תת-קבוצה של חולים בה הניתוח גרם לתוצאות טובות יותר של חדות ראיה. מאידך 39% מתוך 142 חולים מקבוצת המנותחים שהיו פאקים בתחילה, עברו ניתוח ירוד במהלך 24 החדשים שלאחר הניתוח בהשוואה ל- 5% מתוך 133 העיניים הפאקיות בקבוצת הביקורת. היפרדות רשתית רגמטוגנית ארעה ב-12 שהיוו 5% מהעיניים המנותחות לעומת עין אחת בקבוצת הביקורת.

המסקנה הייתה שעל פי בדיקה כעבור 24 חדשים, ניתוח להסרת ממברנה נאווסקולרית, כפי שבוצע במחקר הקליני הנוכחי, לא שיפר ולא שמר על חדות הראיה בחולי AMD עם נגע נאווסקולרי גדול מתחת לפובאה, בהשוואה לקבוצת הביקורת שלא טופלה כלל. אי לכך ניתוח כזה איננו מומלץ כטיפול למצבים אלה.