מיד לאחר התחלת הטיפול בניתוח רפרקציה על ידי לייזר אקסימר התברר שהוא עלול לגרום להפרעות ראיה משמעותיות בלילה. החוקרים מצאו שיצירת שטח אופטי קטן יכול לגרום להסטה של הקרניים המרגינליות וכתוצאה מכך לאברציות בזמן של תאורה חלשה. באחד מהמחקרים הקליניים המוקדמים שבוצעו נמצא שהתפתחות הילה לאחר PRK לא היתה רבה יותר מאשר בעת הרכבת משקפיים לתיקון מיופי או עדשות מגע. מאידך, הילות והפרעות אחרות שניתן היה לייחס לאברציות ספריות טופוגרפיות התפתחו ב- 10 עד 60 אחוזים מהמקרים שעברו PRK עם לייזרים מהדור הראשון. ב- 1996 עלו חששות מפני תוצאות לא רצויות של ביצוע ניתוחי רפרקציה במקרים עם אישון רחב מ- 8 מ”מ ובמקרים עם מיופיה גבוהה. ב- 1988, בהתבסס על הידיעה שהאברציות מינימליות ביום ומתגברות באור עמום, הציעו ליצור שטחים אופטיים גדולים של 6 מ”מ כדי להפחית את האברציות שנוצרו עם שטחים אופטיים של 3 עד 4.5 מ”מ. בפרסומים אחדים הציעו לשמור על הבדל של מ”מ אחד בין השטח האופטי לבין קוטר האישון כדי להפחית את שכיחות היווצרות הילה. למרות שלא הוכח כל קשר ברור בין הפרעות בראיה בלילה לבין ממצא כלשהו אשר עשוי לנבא אותן, נוקטים המנתחים אסטרטגיות שונות במטרה להפחית הפרעה זו. לתפקיד האישון יש ביסוס תיאורטי בלבד ללא הוכחה ודאית.

המחקר שבוצע על ידי חוקרים מקליניקה במונטראול, קנדה הינו נסיון לברר את גורמי בסיכון להפרעות לראיה בלילה לאחר ניתוח רפרקציה מסוג LASIK באמצעות מחקר קליני רטרוספקטיבי לא השוואתי על 1488 עיניים. (2)

אוכלוסיית המחקר כללה 795 חולים שעברו ניתוח LASIK לתיקון קוצר ראיה של עד 9.75 דיופטריות במהלך 1999. הניתוח בוצע באמצעות Moria LSK One microkeratome ולייזר מסוג Nidek EC-5000 nonwavefront guided slit-scanning excimer laser והמעקב היה למשך שנה לאחר הניתוח. הדיווח על הפרעה בראיה בלילה לגבי כל עין סווג לפי סולם סובייקטיבי.

התברר שהדיווח על הפרעות בראיה בלילה פחת באופן ניכר מ- 25.6% חודש לאחר הניתוח ל- 4.7% 12 חדשים לאחר הניתוח. ניתוח גורמי הסיכון העלה הגדלה פי 2.8 בשיעור ההפרעות במקרים עם קוצר ראיה הגדול מ- 5 דיופטריות, הגדלה פי 2.5 במקרים עם שטח אופטי שווה או גדול מ- 6 מ”מ והגדלה פי 2.9 במקרים עם spherical equivalent לאחר הניתוח הגדול בחצי דיופטר לכוון מיופי או היפראופי. השטח האופטי וה- attempted spherical correction היו הגורמים החשובים ביותר בניבוי הפרעה בראיה בלילה במהלך השנה הראשונה לאחר הניתוח. גודל האישון בכל שלב לאחר הניתוח, לא נמצא כגורם היכול לנבא הפרעה בראיה בלילה.

המסקנה היתה שמידת התיקון המתוכנן, השטח האופטי והרפרקציה לאחר הניתוח, היו גורמי הסיכון העיקריים להתפתחות הפרעה לראיה בלילה במהלך השנה הראשונה. שטח האישון לא היווה (בניגוד לצפוי) גורם סיכון.