נראה שהשתלת תאי אנדותל עשויה להיות השיטה האידיאלית לטיפול במחלות קרנית הנובעות מחוסר תפקוד אנדותליאלי. עד היום הדבר ניתן לביצוע רק באמצעות שימוש בשיטת posterior lamellar keratoplasty בעזרת נשא למלרי של קרנית אחורית. בשיטה זו מבוצעת החלפה של הקרנית האחורית ממברנת דסמט ושכבת תאי האנדותל דרך כיס סקלרו-קורנאלי. השיטה מבטיחה אולם היא קשה לביצוע ודורשת מיומנות ניתוחית גבוהה.

במחקר שפורסם באפריל ב- Arch Ophthalmol נבדקה השפעת השימוש בשתלים למלריים אנדותליאליים בשני קטרים שונים לטיפול בכשל של אנדותל הקרנית על השינויים האסטיגמטיים ועל יציבות השתל.(2) המחקר בוצע באוניברסיטה של קליפורניה ב-Irvine במחלקות להנדסה ביו-רפואית ולרפואת עיניים.

המחקר בוצע in vitro ב- 30 כפתורים סקלרו-קורנאלים של תורמים שנישמרו בלשכה קדמית מלאכותית. עשרים מהם שימשו להכנת שתלים למלריים הכוללים את הסטרומה האחורית, הדסמט והאנדותליום, ועשרה שימשו כמושתלים. בכל הקרניות בוצעה קרטקטומיה בעזרת מיקרוקרטום ידני והוכן corneal flap בעובי 200 מיקרון. לאחר הרמת ה- flap בוצעה טרפנציה של מיטת הקרנית לקבלת דיסק הכולל את השכבות האחוריות של הקרנית. חמש מיטות השתלה נוצרו על ידי טרפנציה בקוטר של 7 מ”מ וחמש אחרות היו בקוטר של 7.5 מ”מ. השתל חוזק על ידי 8 תפרי ניילון 0-10 בודדים. ה- flap נתפר עם 3 תפרים. הקרניות המושתלות נבדקו גם בתנאים של לחצים מוגברים בלישכה הקדמית המלאכותית כדי לבדוק את יציבות השתל. בוצעה השוואה של נתונים קרטוגרפיים לפני ואחרי ההשתלה כדי להעריך את השינוי האסטיגמטי.

נמצא שהשינוי האסטיגמטי הממוצע לאחר הניתוח היה 1.14 דיופטר כאשר השתמשו בשתל בקוטר 7.25 מ”מ לעומת 2.27 דיופטר כאשר השתל היה בקוטר של 7.5 מ”מ. שתלים בקוטר 7.25 מ”מ היו יציבים בלחץ 44.81 + 75.4 מ”מ כספית לעומת 46.86 + 100.4 מ”מ כספית עבור השתלים בקוטר 7.5 מ”מ. הבדלים אלה לא היו משמעותיים מבחינה סטטיסטית.

המסקנה היתה שהשתלים הלמלריים האנדותליאליים בשני הגדלים שנבדקו במודל ניסיוני זה הדגימו יציבות דומה ושינויים אסטיגמטיים דומים. המודל הניסיוני שפותח יוכל לעזור בבחינת מאפיינים שונים של שתל למלרי אנדותליאלי כדי להבטיח את הצלחת השיטה בבני אדם.