אינטובציה של דרכי ניקוז הדמעות עם צינורית סיליקון הינו טיפול מקובל בחולים עם חסימה מולדת או חסימה נרכשת של ה- nasolacrimal duct והתפתחות דקריוציסטיטיס. במחקר שהשווה את יעילות הטיפול לחומרת החסימה הגיעו למסקנה שהוא מוצלח יותר במקרים עם חסימות “קלות” ופחות מוצלח במקרים עם חסימות “חמורות”. דקריוציסטורינוסטומיה DCR וקונג’וקטיבו – דקריוציסטורינוסטומיה CDCR עם השתלת צינורית Jones הינן פרוצדורות גדולות וחודרניות יותר באופן משמעותי לטיפול במצבי חסימה של דרכי ניקוז הדמעות. ברוב המקרים מוחלט לעבור לשיטות אלה כאשר יש ממצאים פרה-ניתוחיים של חסימה חמורה. לעיתים הדבר מתבצע תוך כדי ניתוח כאשר נראה שאינטובציה של צינורית סיליקון נידונה לכישלון.

במיטומיצין C נעשה שימוש בטכניקות ניתוחיות שונות בעיניים במטרה להפחית הצטלקות ולהגדיל את שיעור ההצלחה של הניתוח. תואר גם שימוש במיטומיצין C במהלך ניתוחים של דרכי ניקוז הדמעות אך לא יחד עם אינטובציה של צינורית סיליקון.

כדי לברר אם הוספת מיטומיצין C תורמת להגדלת שעור ההצלחה של אינטובציה עם צינורית סיליקון כך שניתוח כזה יהווה תחליף לניתוח DCR או ניתוח עם צינורית Jones בוצע מחקר פרוספקטיבי, כפול סמיות ועם קבוצות אקראיות.(3) המחקר בוצע על ידי חוקרים מ- Department of Ophthalmology, University of Missouri, Columbia, Missouri, USA, Oculoplastic and Neuro-ophthalmology Divisions, King Khaled Eye Specialist Hospital, Riyadh, Saudi Arabia

במחקר השתתפו 24 חולים, שבעה גברים ו- 17 נשים, בגילאים של שנתיים עד 69 שנים, שהיו מיועדים לניתוח DCR או צינורית Jonse. בכל החולים שגוייסו למחקר התלונה העיקרית היתה דמעת והפרשות ללא גורמים אחרים לדמעת כמו מנח עפעף או טריכיאזיס. לא נכללו במחקר חולים עם שבר בעצמות הפנים, עם גידול של העפעפיים או של מערכת ניקוז הדמעות או אלה עם ניתוח DCR ללא או עם צינורית Jones שנכשלו בעבר. חסימת מעבר הדמעות בעת שטיפה לא היווה קריטריון בבחירת החולים.

הניתוחים בוצעו ב- 27 עיניים (היו שלושה חולים עם בעיה דו-צדדית). הם בוצעו בהרדמה כללית ב- 20 חולים ובהרדמה מקומית עם סדציה תוך ורידית בארבעה חולים. קבוצת הניסוי קיבלה טיפול במיטומיצין C בריכוז של 0.2 מ”ג למ”ל למשך 2 דקות לפני האינטובציה עם צינורית סיליקון. קבוצת הביקורת טופלה בפלצבו. המיטומיצין או הפלצבו ניתנו מיד לאחר שחרור החסימה, קודם למערכת שבה הודגמה התנגדות רבה יותר למעבר. החומר הוזרק באמצעות קנולה המחוברת למזרק 1 מ”ל במשך 45 שניות. הדבר בוצע בזהירות כדי שלא ישפך חומר על הקרנית ולהגנה בוצעה שטיפה מתמדת של הקרנית בתמיסת סילין במשך כל זמן הטיפול. החומר הושאר במערכת ניקוז הדמעות למשך סה”כ 2 דקות תוך כדי ביצוע עיסוי עדין על איזור שק הדמעות עם אפליקטור עטוף בצמר גפן בקצהו. בעת ביצוע העיסוי שני הפונקטומים היו חסומים עם אפליקטורים וכאשר ה- inferior turbinate חסום גם הוא. בסוף הטיפול בוצעה שטיפה מרובה ושאיבה עדינה. צינורית הסיליקון הושארה למשך לפחות חצי שנה אם לא היו סיבוכים כלשהם.

מעקב היה כעבור חודש, 3 חודשים, 6 חודשים ושנה. בדיקות המעקב כללו הערכה קלינית של הדמעת וההפרשה, בדיקות שירמר I ו- II וכן נבדק הצורך לעבור בסופו של דבר ניתוח DCR ללא או עם צינורית Jones. הקוד של הטיפולים השונים נפתח רק בסיום הניסוי.

טווח המעקב למעשה היה ארוך יותר: בין 13 ל- 23 חודשים. נצפו הצלחות ב-7 מתוך 12 העיניים שטופלו במיטומיצין C וב- 8 מתוך 15 העיניים שטופלו בפלצבו. ההבדל לא היה משמעותי מבחינה סטטיסטית. ניתוחי DCR ללא או עם צינורית Jones בוצעו לבסוף ב- 5 עיניים מקבוצת המיטומיצין C וב- 7 עיניים מקבוצת הביקורת, 3 עד 18 חודשים לאחר האינטובציה.

תופעות לוואי בלתי רצויות של טיפול במיטומיצין כללו קנליקולוס מחורץ slit canaliculus וגירוי לחמית חולף. לא נמצא כל קשר בין הצלחת הטיפול לבין גיל החולה, מינו, משך הסימפטומים, הלטרליות של הפרוצדורה או אם היה דימום בפונקטום בעת הניתוח.

המסקנה של החוקרים היתה שהוספת מיטומיצין C לא תרמה להגדלת שיעור ההצלחה של אינטובציה של דרכי ניקוז הדמעות עם צינורית סיליקון. בנוסף יש לציין שהסיבוכים של שימוש כזה במיטומיצין היו קלים ולא שכיחים.