המטרה של ניתוח דקריו-ציסטו-רינוסטוניה DCR הינה ליצור דרך ניקוז חדשה לדמעות, העוקפת את החסימה. ב- DCR חיצוני פותחים חלון רחב בקיר האף ויוצרים חיבור מוקוזי בין החלל של שק הדמעות לחלל האף. הצלחת הניתוח תלויה בגודל הפתח העטוף לחמית שנשאר. מחקרים שבוצעו בעבר השתמשו בשיטות של אנדוסקופיה נזלית ואולטרסאונד B-mode כדי להעריך את גודל הפתח הנזו-לקרימלי לאחר ניתוח DCR מוצלח. המחקר האנדוסקופי מצא שהפתח הנזלי לאחר הריפוי מהניתוח היה קטן מהפתח שנפתח בניתוח בעצם ומהאנסטומוזה המוקוזית שהושארה בסיום הניתוח. הקוטר הממוצע של הפתח היה 1.8 מ”מ. באולטרסאונד נמצא פתח גדול בהרבה: 71 מ”מ מרובה (קוטר קרוב ל- 10 מ”מ). ההבדל בין ממצאים אלה הוסבר בשוני בטכניקות הניתוחיות. ידוע ששק הדמעות יכול לעשות רגנרציה לאחר ניתוח DCR מוצלח אך לא ברור מה קורה לשק הדמעות לאחר ניתוח מוצלח. יש חוקרים החושבים שהשק מפסיק להתקיים כמבנה אנטומי נפרד והופך להיות חלק מהחלל של הצד הלטרלי של האף והדמעות מתנקזות מהקנליקולי ישירות לתוך חלל זה. הקיום של שק שאיננו פתוח לחלוטין לאחר ניתוח DCR נחשב לסיבה אפשרית של כשלון הניתוח.

במחקר המדווח (2) השתמשו ב- digital subtraction macrodacryocystography כדי להעריך את השינויים האנטומיים בחלק הדיסטלי של דרכי ניקוז הדמעות לאחר DCR מוצלח וכדי למדוד את גודל הפתח הנזולקרימלי. טכניקה זו נחשבת לשיטה הטובה ביותר הקיימת כיום המאפשרת את הדגמת פרטי מערכת ניקוז הדמעות. המדובר בציוד צילום דיגטלי עם מערכת מוניטור טלוויזיונית. הנבדק היה בתנוחת שכיבה וסרגל radiopaque הוצמד ליד הלחי במישור של הקנטוס המדיאלי. תחת הרדמה טופיקלית הוחדרה קנולה דקריוציסטוגרפית דקה לשני הקנליקולים התחתונים. בתחילה צולם digital scout radiograph כמסיכה. לאחר מכן צולמו תמונות דיגיטליות בזו אחר זו בעת הזרקת חומר ניגוד מסיס במים בקצב של 3 חשיפות בשניה. התמונות נסרקו במוניטור ונבחרה התמונה הטובה ביותר של הפתח הנזו-לקרימלי. הסרגל שימש לקליברציה.

המחקר היה פרוספקטיבי וכלל 41 ניתוחי DCR ראשוניים בשיטה חיצונית ב- 41 חולים עם חסימה נזו-לקרימלית שנערכו בין ספטמבר 1999 לאפריל 2000. הם כללו 33 נשים ו- 8 גברים שגילם הממוצע היה 44 שנים. טווח הגילים היה בין 19 ל- 75. ב- 38 מהם החסימה היתה נרכשת וראשונית. חסימה מולדת היתה בשניים מהם ובאחד נוסף היא התפתחה בעקבות ניתוח סינוסים. במהלך הניתוח נמדדו הפתחים בעצם. בניתוח נתפרו המתלים של רירית השק ורירית האף הקדמיים בלבד או האחוריים והקדמיים. 6 חדשים לאחר הניתוח בוצע digital subtraction macrodacryocystography כדי להעריך את גודל הפתח 6 חדשים לאחר הניתוח. 7 חולים אחרים שנותחו באותה תקופה לא נכללו בקבוצת המחקר בגלל חוסר שלימות של המתלה האחורי (3 חולים), חוסר מעקב (2 חולים) ושני חולים נוספים עם ניתוח לא מוצלח ודקריוציסטוגרפיה לא טובה לאחר הניתוח.

התברר שהשק הלקרימלי נוצר מחדש ב-40 (98%) מתוך 41 חולים. הפתח הנזו-לקרימלי היה ממוקם נמוך יותר בשק שנוצר מחדש לעומת השק המקורי ב- 37 (90%) ובחלקו המרכזי של השק החדש ב- 3 (7%) חולים. הגודל הממוצע של הפתח היה בגובה של 3.8 מ”מ (טווח מ- 1.6 עד 6.5 מ”מ) באלה שעברו תפירה של המתלה הקדמי בלבד, ו- 3.1 מ”מ (טווח מ- 1.2 עד 5.2 מ”מ) באלה שעברו תפירה של המתלים הקדמי וגם האחורי. ההבדל מבחינה סטטיסטית (P=0.22) לא היה משמעותי. גובה הפתח לא היה בהתאמה לגודל הפתח בעצם.

המחקר אימת את הידיעה שגם בעקבות DCR מוצלח הפתח הנזו-לקרימלי מתכווץ ורק פתח קטן נשאר. בניגוד למה שהיה מקובל לחשוב, לעיתים שכיחות נוצר שק הדמעות מחדש לאחר הניתוח. הפתח שנשאר בסוף המעקב היה לרוב נמוך יותר מהמיקום המקורי שלו. בנוסף הודגם שתפירת המתלים האחוריים בנוסף למתלים הקדמיים איננו משנה באופן משמעותי את גודל הפתח.