למרות השיטות המרובות שנוסו כטיפול בפטריגיום עדיין יש מקרים עם חזרה של פטריגיום לאחר ניתוח. אחוזי החזרה הינם 24% עד 89% עבור טכניקה של הסרה פשוטה עם השארת סקלרה חשופה. כאשר הוספו טיפולים מונעים כמו הקרנה עם קרני בטא, טיפול בתיוטפה, או טיפול טופיקלי במיטומיצין C לאחר הניתוח, אחוז החזרה ירד באופן משמעותי לסדר גודל של 0% עד 12%. מאידך טכניקות אלה לוו בסיבוכים קשים כמו יצירת קטרקט, גלאוקומה משנית קשה, אובאיטיס, פרפורציה של הקרנית, ונקרוזיס של הסקלרה שהמתקדם במקרים מסויימים לפרפורציה ואנדופתלמיטיס. טיפול חד פעמי, תוך ניתוחי, במיטומיצין C הפחית את שכיחות חזרת הפטריגיום והקטין את שיעור הסיבוכים הקשים. מאידך הסכנות ארוכות הטווח של מיטומיצין אינן ידועות ולמרות שהאירועים היו נדירים דווח על תמס קורנאו-סקלרלי בעקבות טיפול חד-פעמי, תוך-ניתוחי כזה. ב- 1985 Kenyon וחבריו תיארו את השיטה הניתוחית שלהם של שתל לחמית אוטוגרפי לטיפול בפטריגיום חוזר ומתקדם עם שיעור חזרה נמוך של 5.3%. למרות שניתוח כזה ארוך יותר הוכח שהוא בטוח ויעיל יותר.

לאחר שהתברר שהמיקום של תאי המקור האפיתליאליים של הקרנית (stem cells) ממוקמים בלימבוס הועלתה האפשרות שהאפיתליום הלימבלי הבריא יכול לפעול כמחסום בפני נדידת הלחמית אל שטח פני הקרנית. הועלתה גם אפשרות שפטריגיום מייצג “חסר לימבלי לוקלי”. בעקבות השערות אלה הניחו שייתכן שהכללת אפיתל לימבלי בגרפט הלחמית בו משתמשים בניתוח פטריגיום עשוי להביא לתוצאות אנטומיות ופונקציונליות טובות יותר ולהפחית חזרה של פטריגיום.

במאמר של Fayez מהמחלקת העיניים של ביה”ס לרפואה של אוניברסיטת המלך עבדול עזיז בג’דה, ערב הסעודית, מדווח המחבר על תוצאות מחקר קליני, אקראי ופרוגרסיבי המשווה בין יעילות הטיפול בפטריגיום באמצעות שתל לחמית לעומת שתל לחמית הכולל אפיתל לימבלי. (1)

בשני הניתוחים השתל נלקח מאיזור טמפורלי עליון. לצורך הוצאת שתל לחמית-לימבוס בוצע בקרנית, באיזור ממנו נלקח השתל, חתך בעומק 100 מיקרון במרחק חצי מ”מ מהלימבוס, לפני חיתוך הלחמית. השתל שנלקח כלל גם חצי מ”מ מהקרנית ההיקפית. השתל נתפר כאשר איזור הלימבוס ממוקם בלימבוס.

המחקר כלל 79 חולים עם פטריגיום מתקדם או פטריגיום חוזר שטופלו באופן אקראי עם שתל לחמית (36 חולים) או עם שתל לחמית-לימבוס (43 חולים). 24 עיניים עם פטריגיום פרימרי ו- 12 עיניים עם פטריגיום חוזר טופלו בשתל לחמית. 28 עיניים עם פטריגיום פרימרי ו- 15 עיניים עם פטריגיום חוזר טופלו עם שתל לחמית-לימבוס. כל הניתוחים בוצעו בידי אותו מנתח ומשך המעקב היה לפחות 3 שנים. חזרה של פטריגיום הוגדרה כל פרוליפרציה פיברו-וסקולרית שחדרה לעומק של יותר מ- 1 מ”מ לתוך הקרנית מהאיזור ממנו הוסר הפטריגיום.

התוצאות היו כלהלן: 2 מתוך המקרים הפרימריים (8.3%) ו- 4 מתוך המקרים החוזרים (33.3%) בקבוצה שטופלה עם שתל לחמית פתחו חזרה. אף לא אחד מהמקרים (הפרימריים או החוזרים) שטופלו עם שתל לחמית-לימבוס פיתח חזרה. כאשר בוצע עיבוד סטטיסטי של התוצאות נמצא שכאשר כוללים יחד את הפטריגיום הפרימרי והחוזר, הטיפול עם שתל לחמי-לימבוס היה יעיל יותר באופן סיגניפיקנטי. ההבדל היה סיגניפיקנטי גם כאשר הושוו קבוצות הפטריגיומים החוזרים. יש אמנם לזכור שהקבוצות של הפטריגיומים החוזרים לא היו גדולות אף בעוד 4 מתוך 12 הפטריגיומים החוזרים שטופלו בשתל לחמית פיתחו חזרה נוספת, אף לא אחד מ- 15 הפטריגיומים החוזרים פיתח חזרה נוספת. ההבדל לא היה סיגניפיקנטי לגבי הפטריגיומים הפרימריים.

מסקנת החוקר היא ששתי השיטות של השתלת לחמית הינן יעילות במקרים של פטריגיום פרימרי מתקדמים. שתל לחמית-לימבוס נראה יעיל יותר בטיפול בפטריגיום חוזר. כמובן שיש מקום לנתונים נוספים מקבוצות גדולות יותר כדי לאשר את התוצאות.