חוקרים מצרפת מדווחים במאמר חדש, שפורסם בכתב העת Annals of Oncology, כי טיפול במעכבי mTOR (Rapamycin) מלווה בסיכון לרעילות כלייתית חדה. החוקרים מתארים ארבעה חולי סרטן שפיתחו נזק כלייתי חד וחמור, ככל הנראה בעקבות טיפול במעכבי mTOR.

החוקרים מאמינים כי אלו הדיווחים הראשונים אודות רעילות כלייתית חדה ובלתי-צפויה בשל טיפול במעכבי mTOR. אונקולוגים ונפרולוגים חייבים להיות מודעים לתופעת הלוואי האפשרית הזו, והכותבים ממליצים לעקוב אחר התפקוד הכלייתי על-בסיס קבוע בחולי סרטן, המטופלים בתרופות אלו.

עם זאת, מומחים מארצות הברית מזהירים כי אין קשר ברור בין טיפול במעכבי mTOR ובין נמק טובולארי חד. הוכחת קשר סיבה-תוצאה עם נמק טובולארי חד והטיפול התרופתי בלבד היא משימה לא-פשוטה.

החוקרים מסבירים כי תרופות אלו נקשרו עם תופעות לוואי העשויות להיות חמורות ו/או מגבילות, בעיקר סטומאטיטיס, פריחה, היפרגליקמיה ודיסליפידמיה, עייפות ופניאומוניטיס. בנוסף, מעכבי mTOR לעיתים קרובות מלווים בליקוי כלייתי קל ובצקת היקפית. עם זאת, אין דיווחים אודות הטיפול במעכבי mTOR והופעת נזק חד. למיטב ידיעתם, אלו המקרים המדווחים הראשונים המתארים את תופעת הלוואי הנ”ל לאחר טיפול במעכבי mTOR.

תרופות אלו משמשות בעיקר במרכזי השתלת כליות ולרוב אינן ניתנות כטיפול קו-ראשון. לפיכך, גם מרכזי השתלה, הנתונים אודות מעכבי mTOR הם מוגבלים. בנוסף, בחולים מושתלים, גורמים רבים עשויים להוביל להתפתחות נזק טובולארי חד בעקבות חשיפה למעכבי mTOR.

מקרה 1

אישה בת 57 עם היסטוריה של ממאירות גרורתית מסוג RCC (Renal Cell Carcinoma) טופלה במרץ 2005 בשילוב שכלל כריתת כליה, Zoledronic Acid, אינטרפרון ולאחר מכן Sunitinib עד להתקדמות המחלה בשנת 2011. ביוני 2012, ריכוז הקריאטינין בדמה עמד על 117 מילימול לליטר, כך שהוחל טיפול ב-Everolimus במינון 10 מ”ג ביום.

ריכוז הקריאטינין בדמה עלה ל-132 מילימול לליטר באוגוסט, 154 מילימול לליטר בספטמבר, 284 מילימול לליטר באוקטובר ו-777 מילימול לליטר בנובמבר, גם לאחר הפחתת מינון הטיפול ב-Everolimus.

לאחר שישה חודשי טיפול ב-Everolimus, לחץ הדם של החולה עמד על 140/85 מ”מ כספית ומשקלה עמד על 45 ק”ג (ירידה של 5 ק”ג במשקל הגוף). ריכוז הקריאטינין בדמה עמד על 707 מילימול לליטר, ריכוז ההמוגלובין היה 9.1 גרם לד”ר, ספירת הטסיות הייתה 390,000 טסיות למ”ק, ריכוז הפטוגלובין של 4.39 גרם לליטר, הפרשת חלבון יומית של 0.4 גרם ו-18 תאים אדומים לשדה בעוצמה-גבוהה.

לא נדרשו טיפולי המודיאליזה, Everolimus הופסק, למרות שהוחלט על המשך טיפול ב-Zoledronic Acid. ארבעה שבועות מאוחר יותר, ריכוז הקריאטינין בדמה עמד על 200 מיקרומול לליטר.

מקרה 2

אישה בת 59 עם היסטוריה של אדנוקרצינומה גרורתית של הריאה טופלה ביוני 2009 ב-Cisplatin ו-Pemetrexed. הטיפול ב-Cisplatin הופסק בנובמבר 2010 ו-Pemetrexed הומשך עד להתקדמות המחלה. לאחר שישה חודשים, הותחל טיפול ב-Gemcitabine, ולאחריו Carboplatin עם Pemetrexed.

בתחילת שנת 2012, גרורות פרונטאליות טופלו בניתוח סטריאוטקטי והקרנות ומעכבי TORC1/TORC2 ניתן זמן קצר לאחר מכן. החולה לא סבלה ממחלת כליות קודם לכן, ועם התחלת הטיפול, רמת הקריאטינין בדמה עמדה על 96 מילימול לליטר. ריכוז הקריאטינין עלה ל-185 מיקרומול לליטר לאחר שבועיים ול-194 מיקרומול לליטר לאחר ארבעה שבועות והטיפול הופסק.

נמק טובולארי חמור זוהה בביופסיית כליה, כאשר מרבית הטובולים היו מורחבים, ומרבית הגלומרולים היו איסכמיים. שישה שבועות לאחר הפסקת הטיפול התרופתי, ריכוז הקריאטינין בדם עמד על 77 מילימול לליטר.

מקרה 3

אישה בת 56 עם היסטוריה של לימפומה של תאי B במדיאסטינום קיבלה טיפול נרחב מדצמבר 2011 ועד מרץ 2012 בשמונה מחזורים של R-CHOP ומספר קווי טיפול כימותרפי לא-יעילים, כולל Gemcitabine ו-Dexamethasone. החולה טופלה במעכבי TORC1/TORC2 ביוני 2012. ריכוז הקריאטינין בדמה, שעמד על 50 מיקרומול לליטר לפני הטיפול, עלה ל-115 מיקרומול לליטר לאחר שבוע. בדיקת שתן הדגימה הפרשת חלבון יומית של 0.5 גרם, ללא תאים אדומים או לבנים. נמק טובולארי מוקדם זוהה בביופסית כליה.

עשרה ימים לאחר הפסקת הטיפול במעכב TORC1/TORC2 רמת הקריאטינין עמדה על 70 מיקרומול לליטר ולאחר שישה חודשים עמדה על 60 מילימול לליטר.

מקרה 4

גבר בן 73 שנים עם היסטוריה של מחלת כליות כרונית על-רקע יתר לחץ דם ורמת קריאטינין בסיסית של 200 מיקרומול לליטר. החולה אובחן עם לימפומה מסוג Mantle Cell Lymphoma בפברואר 2009 וטופל בשישה מחזורים של Rituximab, Doxorubicin, Bortezomib ו-Dexamethasone, שהוחלפו ב-Rituximab, Dexamethasone, Oxaliplatin ו-Citarabin באוגוסט 2010.

טיפול אחזקה ב-Temsirolimus הותחל בינואר 2011 וריכוז הקריאטינין החל לעלות מ-245 ל-406 מיקרומול לליטר לאחר חודש. לאחר חמשה שבועות טיפול ב-Temsirolimus, לחץ הדם של החולה עמד על 180/90 מ”מ כספית, ריכוז הקריאטינין עמד על 484 מילימול לליטר, ריכוז האוריאה בדם היה 34 מילימול לליטר, רמת ההמוגלובין הייתה 8.6 גרם לד”ל וספירת הטסיות 27,000 תאים לממ”ק.

ביופסית כליה הדגימה נמק טובולארי חמור והחולה נותר תחת טיפולי דיאליזה.

Ann Oncol. Published online June 24, 2013

לידיעה במדסקייפ