טעויות באבחון הם אספקט שלא נלמד מספיק כחלק המטיפול בחולים במרפאה.מחקר חדש מגלה שמחלות רבות לא מאובחנות כראוי בשל תהליך אבחון לקוי כבר  בפגישה הראשונית בין הרופא המטפל למטופל.

החוקרים ביקשו לבחון אילו מחלות אינן מאובחנות בהצלחה, ומה התהליך האבחוני במקרים שבהם ידוע שהיו טעויות באבחון במרפאה הראשונית, וכן לקבוע האם קיימים מאפיינים לאותם מקרים של טעויות איבחון שניתן לזהות ולהימנע כך שיוכלו לסייע להתערבויות מוצלחות יותר בעתיד.

החוקרים ערכו סקירת רישומים רפואיים בהם זוהו טעויות באבחון באמצעות מערכת אלקטרונית. אותם גורמים מזהים התבססו על חזרה לא צפויה של המטופלים למרפאה המטפלת לאחר בדיקה ראשונית.

מחקרם  התמקד ב190- מקרים יחודיים,  בביקורי טיפול ראשוניים במשך כשנה, בין 2006-2007.  באמצעות סקירת הרישומים הרפואיים, החוקרים אספו מידע על סימפטומים שהוצגו בביקור הראשון, מה היו  האבחנות שגויות , הכשלים  בתהליך האבחון, גורמים פוטנציאלים לאבחנות השגויות, וכן פוטנציאל הפגיעה במטופלים מטעויות האבחון.

מבין 190 מקרים, 68 אבחנות היו שגויות. מקרים שלא אובחנו בהצלחה היו שכיחים יחסית בטיפול ברפואה ראשונית, כמו דלקת ריאות (ב-6.7%) , אי ספיקת לב שאינה מפוצה (5.7%), אי ספיקה חריפה של הכליות (5.3%), סרטן בשלבים ראשוניים (5.3%) ודלקת בדרכי השתן או דלקת כליות, (4.8%).

הכשלים בתהליך היו קשורים ברב המקרים לאינטרקציה בעייתית בין הרופא למטופל במרפאה, בכמעט 80% מהמקרים. במקרים אחרים הבעייתיות היתה טמונה בהפניות להמשך טיפול (בכ-20% מהמקרים), וכן גם בגורמים הקשורים למטופלים (בכ-16%). נקודות קריטיות נוספות היו בשל מעקב לקוי אחר המטופל או מעקב אחר מידע הקשור לאבחון, בכמעט 15% מהמקרים, ובכ-14% מהמקרים דווקא בשל ביצוע או פרשנות שגויה של בדיקות האבחון.  

בלמעלה מ-40% מהמקרים בהם היתה אבחנה שגויה, כשלון האבחנה היה קשור ליותר מאחד מהתהליכים הללו. כשבחנו החוקרים מה היה מקור הכשל בזמן מפגש החולה עם הרופא המטפל, הם גילו כי למעלה מ-50% מהבעיות היו קשורות לבחינה לקויה של ההיסטוריה הרפואית של המטופל, בכמעט 50% הבדיקה עצמה היתה מוקד הבעיה, ובקרוב ל-60% מהמקרים הרופאים לא הזמינו בדיקות אבחון מספקות להמשך הטיפול.

ברב המקרים, טעויות האבחון היו בעלות סיכון לפגיעה בינונית עד חמורה בבריאות המטופל.

החוקרים מסכמים כי הכשלים באבחון שזוהו כוללים מגוון רחב של מחלות שלא אובחנו כראוי ושהיו עלולים  לגרום לנזק משמעותית לבריאות המטופל.

רוב הטעויות סבבו סביב הפגישה בין המטופל לרופא המטפל במרפאה הראשונית;   התערבות להערכתם, יעילה בקרב הגורמים המטפלים  למניעת אבחנות שגויות צריכה להתמקד בצמתים קריטיות לאבחנה,  כמו איסוף המידע וסינתזה שלו בעת הביקור של המטופל אצל הרופא המטפל.

JAMA Intern Med. 2013;173(6):418-425