ברור כי לכל קבוצה אתנית המחלות התורשתיות שלה.  אך לא לזה הכוונה. אופי המחלות הפוגעות בבני אדם שונות גם לפי מעמדם, מקצועם, רמתם הסוציו-איקונומית ותרבותם. הסיפורים הבאים ידגימו את כוונתי:-

בצעירותי עבדתי באזורים שונים בלונדון. זכורים לי שני אזורים כשהמרחק ביניהם  קילומטרים ספורים בלבד, אך באופי המחלות השוני היה עצום. וכן גם בארץ,  אני עובד בקרב אוכלוסיות שונות בירושלים, וגם כאן, הבדל ניכר בטיב המחלות.            

אתחיל בזיכרונות מעבודתי כסטודנט צעיר בבית חולים ב East End   בלונדון. אזור   מאוכלס בפועלים, בעיקר פועלי הנמל. למדתי מילדות, ועלי היה לבדוק את הנשים ההרות  לקבוע את תנוחת העובר, ובעיקר לוודא שהראש למטה כפי שצריך. אולטרה-סאונד לא היה בימים ההם.  האישה שבדקתי,  Cockney הייתה. רחבה וגרומה.  ללא איפור וללא שפתן ודברה בקול גברי. היא הקרינה בטחון ושקט פנימי. מלח הארץ. ראש העובר באמת נמצא למטה וכשמיששתי אותו הרגשתי שהאם קפצה לרגע. כנראה שהמקום היה רגיש. “סליחה גברת,” התנצלתי “האם הכאבתי לך?”. “אתה ?” והסתכלה עלי  כלא מאמינה “אתה ?” היא חזרה פעם שנייה  ומסתכלת אלי בחיוך שהיה תערובת של  ידידות ושל חמלה “אתה לא יכולת להכאיב לזבוב”.  כך הם ה  Cockneys ולא פלא שאני,   כל חיי רציתי להידמות לאנגלי.

החולים בחדר מיון באותו בית חולים באו מקרב האוכלוסייה האופיינית לאזור. לכולם תלונות על מחלות אורגניות, ביניהם בלטו ברונכיט כרונית ונפחת אי ספיקת הלב וסרטן מסוגים שונים. זכורים לי זוג קשישים. הראייה של האישה הייתה לקויה ובעלה משך אותה בידיים להראותה הדרך. גם הוא עצמו כבר  כפוף וחלש. כאשר מסר לי את פרטי מחלת אישתו,   חזר מספר פעמים על המשפט “אבל דוקטור היא אישה נפלאה, לא תמצא כמוה במיליון נשים”. הבנתי שאהבה מתחילה בגיל שמונים.

מאוחר יותר עברתי לעבוד בבית חולים באזור אחר בלונדון. על אף שהמרוחק בין שני בתי החולים היה רק קילומטרים ספורים,  האוכלוסייה הייתה שונה לגמרי. בית החולים שכן לא הרחק מ  Hyde Park  והחולים שפגשתי היו בעיקר אנשי רוח ואנשי הבוהמה, שחקנים, סופרים, משוררות ומוזיקאים וכמובן אנשים ששאפו להשתייך למקצועות האלה ולא הצליחו. They did not quite make it. כאן שלטו מחלות פסיכו-סומטיות. ניסיונות להתאבדות, תופעה שלא ראיתי ב  East End, כאן היו לחם יומי. בדרך כלל ניסיונות אלה לא היו רציניים. החול?ה   כי על פי רוב נשים היו בלעה מספר כדורי שינה ומיד הזעיקה את האמבולנס  שייקח אותה לחדר מיון. וכך המסכנה זכתה למקצת תשומת הלב שכל כך נכספה לה.

מספר רב של נשים מבוגרות באו למרפאה והתלוננו על כאבי בטן, מנהל המרפאה הסביר לי כי לרוב החולות  cancerophobia  כלומר פחד הסרטן. “אני מזמין להם חוקן בריום” הוא הוסיף ” ואם התוצאות תקינות, כפי שהן בדרך כלל,  החולה המדומה  מרוצה שאין לה מחלה רצינית. בבוא העת היא תבוא עם תלונה נוספת, וגם  אז יש להניח ללא רקע אורגני.”   

ואז עליתי ארצה. 

וגם כאן בארץ אני פוגש אוכלוסיות שונות, ולכל אחת   התלונות האופייניות לה. הפעם נתמקד באוכלוסייה חרדית.

הפעם היו אלה תלמידי ישיבה שבאו למרפאתי בשכונה חרדית. התלונה הנפוצה  הייתה כאבי ראש. הסברתי לאם ולבנה  שכאבי הראש נובעים משעות לימוד רבות, אך זה  לא התקבל  בהבנה. ואז ניסיתי להסביר לאם שתחשוב על בנה העובד פיזית, למשך שעות רבות, עבודה בבנין מעלות השחר  עד מאוחר בלילה. האם לדעתה בנה היה יכול לעמוד בזה?  טענה זו  התקבלה בהבנה אצל האם. “ואם כן, הייתי מסיים מדוע נראה לך שהבן יכול ללמוד כל כך הרבה שעות?” בדרך כלל הסבר זה היה משכנע את האם והסכמנו לפנות לרבה ולבקש לקצר את יום הלימודים של החולה.

פעם אם אחת הביאה לי את בנה, בן ה 10. “דוקטור ” האם התלוננה “לבני זיכרון חלש מאד.”   בטרם  פתחתי את פי כדי להסביר שזה לא בדיוק התחום שלי, היא המשיכה “ואני יודעת גם מדוע”.  “מדוע”  שאלתי. “כי   הוא אוכל  יותר מדי זיתים” הייתה תשובתה. “ומה הקשר בין זיתים לזיכרון” שאלתי.

“מה הדוקטור לא יודע? “  האם הייתה מופתעת מהבורות שלי.

“שתהת דוך גשריבען אין דר תוירה” היא ענתה ביידיש. כלומר הרי כך כתוב בתורה.

“דבר כזה לא כתוב בתורה” עניתי לה.

“מה הרופא מכיר את כל התורה ?” היא שאלה.

“אינני יודע כל מה שכתוב בתורה” הסברתי לה, “אבל אני יודע מה שלא כתוב בתורה, והטענה שזיתים מפריעים לזיכרון  אינה כתובה בתורה”.

“טוב”, היא אמרה  והשמיעה אנחה “אם זה לא בתורה, זה בודאי כתוב בגמרא”.

“ואני יודעת גם הטיפול”

עכשיו הייתי כבר סקרני להרחיב את ידיעותי בתלמוד  ממורתי החדשה ושאלתי

” מה באמת הטיפול”

” חייבים לשתות שמן זית”

אני הודיתי לה על השיעור המאלף והסברתי לה שמאחר וכבר נעשתה את האבחנה הנכונה,  והיא בקיאה בטיפול המתאים, קטונתי מלעזור לה.

סיפרתי את הספור לידיד שהיה מורה בישיבה, והוא הסביר לי כי הסוגיה של השפעת הזיתים על הזיכרון והטיפול בה אמנם מופיעה בסוף מסכת הוריות בתלמוד הבבלי.

נסיים עם ביקור אצל בנו של הרבה. מיותר להסביר שהרבה אצל חסידים הוא מלך, בלשון ההמעטה. כדי להתקבל אצל הרבה  חייבים לעמוד בתור. כשהרבה יוצא הוא מלווה במשרתים, מעין משמר כבוד. ביתו של הרבה בשכונתי היה ארמון קטן. כשנכנסתי קבלה אותי הרבנית. אישה צעירה, בסבר פנים יפות. אישה צעירה הייתה כי אשתו הראשונה של  הרבה נספתה בשואה.

הרבנית הדריכה אותי לחדרו של החולה. התקופה אמצע אוגוסט הייתה וחם בחוץ. אך בחדרו של החולה דלק תנור חשמלי. הכרתי את ההיגיון. כאשר אתה מקורר אתה חייב לחמם את הגוף כדי לגרש את הקור. לא התייחסתי לתנור. בדקתי את הילד והמלצתי לתת אנלגטיקה.

ביקרתי שנית למחרת. החום של הילד ירד ומצבו הוטב. הסברתי לאם שאני מרוצה מההתקדמות. אך לא האם. הרבנית דברה אלי בגוף שלישי, כמקובל אצל חסידים. “הרופא חושב שבני יחלים ללא אנטיביוטיקה” ? היא שאלה 

” אם לרבנית יש אמונה,” עניתי ” הילד יחלים גם ללא תרופות אנטיביוטיות”

ואז הרבנית השיבה לי בתשובה שלא שכחתי, אם כי עברו כבר ארבעים וחמש שנה.

” לו הייתה לי אמונה”,  היא אמרה “האם הייתי קורא לרופא  ?”