ממחקר חדש מבריטניה, שתוצאותיו פורסמו בכתב העת Health Technology Assessment, עולה כי משלב טיפול הכולל ניקוז, שטיפה וטיפול פיברינוליטי (משלב DRIFT, כקיצור של Drainage, Irrigation, and Fibrinolytic Therapy), מוביל לשיפור תפקוד קוגניטיבי. החוקרים מאמינים כי גישת טיפול זו יעילה, לאור הירידה בצורך בשירותי חינוך מיוחד עבור ילדים שטופלו באופן זה.

מחקר DRIFT המקורי נערך בשנים 2003-2006 והדגים ירידה בשיעורי תמותה או מוגבלות חמורה לאחר שנתיים, עם טיפול בגישת DRIFT, בהשוואה לטיפול סטנדרטי, בקרב פגים עם דימום תוך-חדרי והרחבת חדרי המוח לאחר הדימום. כעת ביקשו החוקרים לבחון את התפקוד הקוגניטיבי, יכולת ויזואלית ותחושתית-מוטורית, בריאות נפשית, שימוש בשירותי בריאות/שיקום או חינוך מיוחד, בדיקות הדמיה, עלות כלכלית ויתרונות בגיל בית-ספר.

החוקרים השלימו מעקב בן עשר שנים לאחר המחקר המקורי, תוך התמקדות ב-52 מבין 77 היילודים שנכללו במחקר DRIFT עשר שנים קודם לכן. התוצא העיקרי היה מוגבלות קוגניטיבית. תוצאים משניים כללו יכולת ויזואלית, מוגבלות מוטורית/תחושתית, תפקוד רגשי/התנהגותי, השכלה, סיבוכים נוירוכירורגיים בבדיקות MRI, איכות חיים בריאותית, עלויות טיפול ביילוד והוצאות רפואיות אחרות במהלך הילדות, עלויות טיפול רפואי וסוציאלי והשפעה על המשפחה בגיל עשר שנים. עוד השלימו החוקרים מודל להערכת עלות-תועלת של טיפול בגישת DRIFT, בהשוואה לטיפול סטנדרטי, עד גיל 18 שנים.

עד גיל 10 שנים, 12 ילדים הלכו לעולמם ו-13 ילדים אבדו למעקב או סירבו לקחת חלק במחקר ההמשך. סך כולל של 52 ילדים בגיל עשר שנים היו זמינים להערכה (28 ילדים שטופלו בגישת DRIFT, 24 ילדים שטופלו בגישה הסטנדרטית).

מנת התפקוד הקוגניטיבי (או Cognitive Quotient) הממוצעת עמדה על 69.3 נקודות בקבוצת ההתערבות, בהשוואה ל-53.7 נקודות באלו בקבוצת הטיפול הסטנדרטי (הבדל של 15.7 נקודות בין הקבוצות, p=0.096). לאחר תקנון למשתנים שונים, כולל מין, משקל לידה ודרגת דימום תוך-חדרי, תועדה הבדל של 23.5 נקודות לטובת ילדים בקבוצת ההתערבות.

כאשר החוקרים בחנו את שיעור הילדים ששרדו ללא מוגבלות קוגניטיבית חמורה, הממצאים תמכו בשיפור קוגניטיבי באלו בקבוצת הטיפול בגישת DRIFT (יחס סיכויים לא-מתוקן של 3.6, p=0.026; יחס סיכויים מתוקן של 10.0, p=0.004); מספר החולים הנדרש לטיפול עמד על 3 חולים.

החוקרים לא זיהו הבדלים מובהקים בתוצאים המשניים. זוהתה עדות חלשה לפיה טיפול בגישת DRIFT הפחית את מספר הילדים שלמדו בבתי ספר מיוחדים (יחס סיכויים מתוקן של 0.27, p=0.059).  עלויות אשפוז יילודים וטיפול מאוחר יותר בבתי חולים היו גבוהות יותר בקבוצת הטיפול בגישת DRIFT, אך ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית.

מהמודל הייעודי עלה כי טיפול בגישת DRIFT עשוי להיות משתלם מבחינת עלות-תועלת כאשר הילדים מגיעים לגיל 18 שנים. סיכום ICER (יחס Incremental Cost-Effectiveness Ratio) של 15,621 פאונד לכל QALY (Quality-Adjusted Life Year) נופל מתחת לסף המוגדר ע”י NICE (National Institute for Health and Care Excellence).

החוקרים קוראים להשלים מחקרים רב-מרכזיים להערכת הבטיחות והיעילות של טיפול בגישת DRIFT, כאשר זו מבוצעת במספר אתרים שונים.

Health Technol Assess. 2019 Feb;23(4):1-116

הערות עורך נאונטולוגיה, ד”ר ברנרד ברזילי:

התפתחות הידרוצפלוס לאחר דימום מוחי (Post Hemorrhagic Hydrocephalus) הינו סיבוך מוכר בפגים, הטומן בחובו פגיעה התפתחותית בהמשך החיים. לכן’ נעשים ניסיונות שונים כדי למנוע את הנזקים הללו. הטיפול השגור ביותר הוא ביצוע ניקורים מותניים חוזרים. טיפול זה למרות שהוא מוריד את הלחץ המתפתח בחדרים, אינו מונע את הפגיעה הנובעת מהתהליך הדלקתי ומהרדיקלים החופשיים. כמו-כן אין עדות משכנעת לחלוטין של מניעת הנזק לטווח ארוך. לכן, פותח הטיפול האגרסיבי יותר המכונה DRIFT. מחקר זה לקח את קבוצת הילודים שהשתתפו במחקר DRIFT המקורי, על מנת לבדוק את השפעת שיטת ה-DRIFT לעומת שיטת הניקורים החוזרים 10 שנים מאוחר יותר. לסיכום, נראה כי לשיטת ה-DRIFT יש יתרון על שיטת הניקורים החוזרים בהשרדות ללא מגבלה קוגניטיבית חמורה כעבור 10 שנים. עדיין, נראה כי יש צורך ביותר מחקרים על מנת להמליץ באופן שיגרתי על שיטת ה-DRIFT לילדים המפתחים הידרוצפלוס לאחר דימום מוחי.