Filippini G, Munari L, Incorvaia B, et al. Interferons in relapsing remitting multiple sclerosis: a systematic review. Lancet 2003;361:545-52.

רקע – השימוש באינטרפרונים בטרשת נפוצה נחקר למעלה מ- 20 שנה. התוצאות בכמה מחקרים מוקדמים הראו החמרות מעטות יותר בחולי טרשת נפוצה שקיבלו אינטרפרון בהשוואה לפלצבו. אינטרפרונים רקומביננטיים אושרו לשימוש ע”י סוכנויות מפקחות בארצות רבות לטיפול בטרשת נפוצה נשנית ועוברת (relapsing remitting ) לאחר שהוכח במחקרים קליניים שתרכובות אינטרפרון ביתא מפחיתות את פעילות המחלה. אינטרפרון ביתא-1b אושר גם לשימוש בטרשת נפוצה עם התקדמות משנית (secondary progressive) ואינטרפרון ביתא- 1a לטיפול בחולים עם אירוע דמיאלינטיבי בודד. אינטרפרונים שימשו לטיפול בטרשת נפוצה במשך למעלה מעשור ושירותי בריאות לאומיים רבים מספקים טיפול זה ללא תשלום. אולם, עדיין קיימים ספקות לגביי יעילותם, בעיקר לגביי השאלה האם הם יכולים למנוע את התקדמות המחלה והאם השפעתם מתמידה לאורך זמן.

מטרת הסקירה הנוכחית היתה להעריך את האיכות המתודולוגית של מחקרי האינטרפרון ולבצע מטה-אנליזה של תוצאותיהם. השאלה הראשונית היתה: האם אינטרפרונים רקומביננטים יעילים יותר מפלצבו בהפחתת מספר החולים עם טרשת נפוצה נשנית ועוברת שסבלו מהחמרות קליניות ומהתקדמות המחלה? המטרה המשנית היתה להעריך את יעילותם של אינטרפרונים רקומביננטים בהפחתת הצורך בטיפול בקורטיקוסטרואידים ואשפוז בבי”ח, שכיחות וחומרת תופעות הלוואי והשפעת האינטרפרונים על נגעים מוחיים הנמדדים ע”י בדיקות MRI עוקבות.

שיטות – נסקרו כל המחקרים שבדקו מתן אינטרפרונים רקומביננטים בחולים אקראיים עם טרשת נפוצה נשנית ועוברת ושהיו כפולי סמיות וכללו בקרת פלצבו בין 1993 ל- 2002. החמרות הוגדרו כסימפטומים של חוסר תפקוד נוירולוגי שהופיעו או הוחמרו לאחרונה ונמשכו יותר מ- 24 שעות , עם/בלי הוכחה אובייקטיבית, ושהתייצבו או חלפו באופן מלא או חלקי. ההגדרה של התקדמות המחלה נלקחה מהמאמרים המקוריים. רב החוקרים השתמשו ב- EDSS (expanded disability status scale) והגדירו את התקדמות המחלה כעליה של נקודה אחת לפחות ב- EDSS במשך 3 או 6 חודשים, כשבתקופה זו החולה אינו סובל מהחמרה חריפה.

תוצאות – בשבעה מחקרים שענו על הקריטריונים השתתפו 1215 חולים. מידע זמין אותר ב- 667 (55%) מהחולים בתום שנת מעקב אחת וב- 919 (76%) מהחולים לאחר שנתיים. אינטרפרון הקטין את מספר החולים שסבלו מהחמרות במהלך השנה הראשונה לטיפול. אולם, קשה היה לפרש את התוצאות לאחר שתי שנות מעקב בשל המספר הגדול של חולים שיצאו מהמחקר. לא נמצא מידע מספיק על מנת לקבוע האם שימוש בסטרואידים ואשפוזים בבי”ח פחתו בחולים שטופלו באינטרפרון וכן לא ניתן היה לנתח מבחינה כמותית את ממצאי ה- MRI . תופעות הלוואי היו שכיחות ותופעות טוקסיות חריפות השפיעו לרעה על איכות החיים של החולים.

מסקנות – אינטרפרונים רקומביננטים מפחיתים מעט את מספר החולים הסובלים מהחמרות במהלך השנה הראשונה לטיפול. השפעתם הקלינית לאחר השנה הראשונה אינה ברורה ויש צורך במחקרים חדשים על מנת להעריך את יעילותם לטווח ארוך.

המלצות לקריאה נוספת.

 Hohlfeld R. Biotechnological agents for the immunotherapy of multiple sclerosis: principles, problems and perspectives. Brain 1997;120:865-916.

Noseworthy JH, Lucchinetti C, Rodriguez M, et al. Multiple sclerosis. N Engl J Med 2000;343:938-52.

. Rudick RA, Simonian NA, Alam JA, et al. Incidence and significance of neutralizing antibodies to interferon beta-1a in multiple sclerosis. Neurology 1998;50:1266-72

Rudick RA, Goodkin DE, Jacobs LD, et al. Impact of interferon beta-1a on neurologic disability in relapsing multiple sclerosis. Neurology 1997;49:358-63

Myhr KM, Riise T, Green Lilleas FE, et al. Interferon-alpha2a reduces MRI disease activity in relapsing-remitting multiple sclerosis. Neurology 1999;52:1049-56.