לטיפול ב-Interferon β-1b תועלת ממושכת בחולים עם טרשת נפוצה, גם לאחר 11 שנות טיפול, כאשר בחולים בהם הותחל הטיפול התרופתי בשלב מוקדם התוצאות טובות עוד יותר בהשוואה לחולים בהם חל עיכוב בטיפול, כך עולה מנתונים חדשים, שהוצגו במהלך הכנס השנתי מטעם ה-American Neurological Association.

החוקרים כותבים כי רבים מאמינים כי ייתכן כי במהלך הזמן אובדת התועלת של הטיפול, אך הם הוכיחו באופן עקבי כי עם עיכוב בהתחלת הטיפול התועלת לאורך הזמן הייתה קטנה יותר.

מחקר BENEFIT (Betaferon/Betaseron in Newly Emerging Multiple Sclerosis for Initial Treatment) כלל במקור 468 חולים, שחולקו באקראי לטיפול בזריקות תת-עוריות ב-Interferon β-1b, במינון 250 מיקרוגרם (292 חולים, טיפול מוקדם), או פלסבו (176, טיפול מאוחר), שניתנו פעם ביומיים למשך שנתיים, או עד לאבחנה של Clinically Definite Multiple Sclerosis.

בכל החולים תועד אירוע ראשון החשוד לטרשת נפוצה ובבדיקות MRI זוהו שני נגעים, או יותר, המתאימים לטרשת נפוצה בתחילת הדרך. לאחר שנתיים או לאחר התקדמות ל-Clinically Definite Multiple Sclerosis, לחולים בקבוצת הפלסבו הציעו החוקרים טיפול ב-Interferon β-1b או טיפולים אחרים. אלו שהחליפו לטיפול ב-Interferon β-1b שימשו במחקרים הבאים כקבוצת טיפול מאוחר, עם עיכוב ממוצע של 1.33 שנים עד התחלת הטיפול.

החוקרים התמקדו כעת ב-278 מבין 468 המשתתפים המקוריים במחקר, כולל 167 חולים שהחלו בטיפול מוקדם ו-111 חולים שהחלו בטיפול מאוחר.

בחולים בקבוצת הטיפול המוקדם התוצאות החיוביות נותרו לאורך 11 שנים, כולל משך זמן ארוך יותר עד להתפתחות Clinically Definite Multiple Sclerosis, בהשוואה לטיפול מאוחר (p=0.012) וסיכון נמוך יותר לטרשת נפוצה (65.2% לעומת 75%, p=0.0034).

בחולים בקבוצת הטיפול המוקדם משך הזמן עד להתלקחות ראשונה היה ארוך יותר ונרשמה ירידה של 34.5% בשיעורי ההתלקחות, בהשוואה להתחלת טיפול מאוחר. בדומה, הסיכון ל-Secondary Progressive Multiple Sclerosis לאחר 11 שנים היה גבוה כפליים עם טיפול מאוחר (8.3%) בהשוואה לטיפול מוקדם (4.5%).

שיעור ההתלקחות השנתי היה נמוך יותר עם טיפול מוקדם וחציון מדד EDSS (Expanded Disability Status Scale) נותר נמוך בשתי הקבוצות, עם חציון שינוי של 0.5 עם טיפול מוקדם וטיפול מאוחר.

עם זאת, מנתונים ארוכי טווח עלה כי בשתי הקבוצות התוצאות היו די טובות. 69.8% מהחולים בקבוצת הטיפול המשולב היו ניידים לחלוטין לאחר 11 שנים, עם מוגבלות מינימאלית או ללא מוגבלות ומדד EDSS נמוך מ-3.0. בנוסף, 73.4% מהחולים המשיכו לעבוד, זאת בהשוואה ל-81.3% מהחולים 11 שנים קודם לכן.

החוקרים מסכמים וכותבים כי נתוני המחקר מעידים על חשיבות התחלת טיפול מוקדם בטרשת נפוצה, עם הפחתת קצב התקדמות המחלה, המתורגמת לתפקוד טוב יותר בטווח הארוך.

מתוך הכנס השנתי מטעם ה-American Neurological Association

לידיעה במדסקייפ