רופאים ממשיכים לתת טיפול אגרסיבי לחולים סופניים, למרות שאינם מעוניינים בטיפול אגרסיבי דומה לעצמם כאשר הם אלו שעומדים בפני המוות. מסקנה זו מבוססת על ממצאי מחקר חדש שהוצגו במהלך כנס מטעם ה-American Geriatrics Society.

מהממצאים עולה כי הגישות של רופאים בנוגע לטיפול לקראת תום החיים חשובות במיוחד לאור העלייה הניכרת במבוגרים הצפויים להידרש לטיפול בחולים הנוטים למות בארצות הברית וברחבי העולם. בעידן המודרני חלה עליה משמעותית בתוחלת החיים אך ללא שיפור משמעותי באיכות החיים בשנתיים האחרונות לחיים.

החוקרים ביקשו לקבוע אילו גורמים משפיעים אם הרופאים יבחרו בטיפולים אגרסיביים לקראת תום החיים במטופליהם ואם היו מעוניינים בטיפולים אלו עבורם. הם גם בחנו את הגישות של רופאים בנוגע לשינויים במגמות משנת 1990, עם מתן שליטה גדולה יותר לחולים בכל הנוגע לטיפול לקראת מותם.

המחקר כלל שני מדגמים, הראשון כלל 1,081 רופאים שהשלימו שאלונים בשנת 2013 והשני כלל 790רופאים פנימאים ורופאי משפחה מארקנסו שהשיבו לאותו סקר בשנת 1989. החוקרים בחנו את התגובות משני המדגמים.

ההשערה הייתה כי הגישות של הרופאים כיום יהיו הרבה יותר חיוביות בהשוואה לגישות משנת 1989. עם זאת, באופן מפתיע, חל שינוי קל מאוד בגישות עם הזמן.

מאחר ומדובר בשני מדגמים שונים, ניתן לטעון כי מדובר בהשוואה בין תפוזים ותפוחים. במדגם משנת 2013 שיעור הנשים היה גבוה יותר בהשוואה למדגם משנת 1989 (51.4% לעומת 7.5%). במדגם משנת 2013, 48.9% מהמשיבים דיווחו כי משתייכים לקבוצת מיעוט אתני, כאשר במדגם משנת 1989 לא דווח על המגוון האתני של המשתתפים.

בשנת 2013, הגישות בנוגע להתערבויות מתקדמות השתנתה משמעותית לפי קבוצה אתנית. רופאים שחורים ולבנים הביעו גישות חיוביות דומות בנוגע להתערבויות מתקדמות; רופאים היספאנים/לטינים הציגו את הגישות הכי פחות חיוביות בנוגע להתערבויות אלו.

הגישות היו שונות לפי תתי התמחות במדגם בשנת 2013 רופאים בחדרי מיון, רופאי שיקום, רופאי ילדים ומיילדים וגניקולוגים הביעו גישות חיוביות יותר בנוגע להתערבויות מתקדמות, בהשוואה לרופאים מתחומי רדיולוגיה ורפואה גרעינית, כירורגיה, אורתופדיה ואונקולוגיה.

תוארו הבדלים בין התמחויות ברפואה דחופה וקרינה (הבדל בשיעורי הצלחה של 0.305), כמו גם הבדלים בין התמחויות ברפואת ילדים וקרינה אונקולוגית (הבדלי שיעורי הצלחה של 0.304), רפואה דחופה ואורתופדיה (0.283) ומיילדות וגניקולוגיה וקרינה אונקולוגית (0.280).

הבדלים בגישות בנוגע להתערבויות מתקדמות בין שני המדגמים היו שונים משמעותית ב-3 מבין 14 השאלות בשאלון בלבד.

שיעור גבוה יותר מהמשיבים לשאלונים בשנת 2013, בהשוואה למשיבים לשאלונים בשנת 1989, לא האמינו כי התערבויות מתקדמות יובילו לטיפול פחות אגרסיבי (p<0.001). בקרב המשיבים לשאלונים בשנת 2013 תועדה דרגת בטחון גדולה יותר בנוגע להחלטות הטיפוליות בעקבות התערבויות מתקדמות, והם פחות חששו מההשלכות החוקיות עקב הגבלת הטיפול בהתאם להתערבויות המתקדמות.

88.3% מהמשיבים לשאלונים בשנת 2013 דיווחו כי הם מקבלים מצבי בהם אין לבצע החייאה או אין לקרוא לצוות החייאה. בקרב אלו שהביעו תמיכה פחוותה בהתערבויות מתקדמות שיעורי ההסכמה לתרומת איברים היו נמוכים יותר.

החוקרים כותבים כי בהיבט זה לא חל שינוי במגמות משנת 1989 ועד 2013 ונראה כי דרושים מאמצים רבים נוספים בכדי לשיפור ההבנה של רופאים כיצד לקבל החלטות בנוגע להתערבויות מתקדמות וכיצד לתמוך בחולים בהחלטות בנוגע להתערבויות מתקדמות.

באשר לגישות הרופאים בנוגע לטיפול לקראת תום החיים, ממצאי המחקר מאשרים את הסברה לפיה רופאים יעדיפו להימנע מהתערבויות מתקדמות להארכת חייהם כאשר הם בעצמם יגיעו לנקודה בה קרובים למותם. מהנתונים עולה כי מרבית הרופאים אינם מעוניינים בהתערבויות מתקדמות לטיפול בהם כאשר מתקרבים למותם.

PLoS ONE. Published May 28, 2014

לידיעה במדסקייפ