מדו”ח חדש מטעם ה-CDC, שתוצאותיו פורסמו בכתב העת Morbidity and Mortality Weekly Report, עולה כי ניתן למנוע עד 39% ממקרי התמותה המוקדמת בכל שנה עקב חמשת הגורמים המובילים לתמותה.

מומחי ה-CDC כותבים כי בשנת 2010, חמש הסיבות המובילות לתמותה כללו מחלות לב, מחלות ממאירות, מחלות כרוניות של דרכי הנשימה התחתונות, אירועים מוחיים ופציעות לא-מכוונות.

החוקרים חישבו כי בין השנים 2008 עד 2010, הממוצע השנתי של מספר מקרי תמותה עקב חמש הסיבות המובילות באלו מתחת לגיל 80 שנים עמד על 895,317 מקרים, או 66% מקרי תמותה מכלל מקרי התמותה במהלך תקופה זו.

מהנתונים עולה כי המספר הממוצע של מקרי תמותה שניתן היה למנוע עקב כל אחת מחמש הסיבות המובילות עמד על 91,757 מקרי תמותה עקב מחלות לב (34% מכלל מקרי התמותה עקב מחלות לב); 84,443 מקרי תמותה עקב ממאירות (21% מכלל מקרי התמותה עקב ממאירות); 28,831 מקרי תמותה עקב מחלות כרוניות של דרכי הנשימה התחתונות (39% מכלל מקרי התמותה הללו); 16,973 מקרי תמותה עקב אירועים מוחיים (33% מכלל מקרי התמותה עקב אירועים מוחיים); ו-136,836 מקרי תמותה עקב פציעות לא-מכוונות (39% מכלל מקרי התמותה מסיבות אלו).

גורמי סיכון הפיכים עשויים להיות האחראיים לחלק גדול ממקרי התמותה עקב חמש הסיבות המובילות. אלו כוללם עישון, המהווה גורם סיכון לכל הסיבות שצוינו לעיל, למעט פציעות לא-מכוונות. תזונה לקויה והעדר פעילות גופנית הם בין גורמי הסיכון למחלות לב ומחלות ממאירות. לחץ דם גבוה וערכי כולסטרול גבוהים מלווים בסיכון מוגבר למחלות לב ואירועים מוחיים, ושימוש באלכוהול מלווה בסיכון מוגבר למחלות ממאירות, אירועים מוחיים ופציעות לא-מכוונות.

חלק מגורמי הסיכון מתווכים ע”י שינויים בהתנהגו, אך חשוב לזהות גורמי סיכון אחרים, תוך התייחסות להבדלים הנובעים מסיבות סוציאליות, כלכליות או מצבים אחרים. הבשורות הטובות הן שהחולים יכולים להשפיע על הסיכון, ובאופן משמעותי.

חוקרי ה-CDC ניתחו את הנתונים ממערכת National Vital Statistics System לשנים 2008-2010. לחישוב מספר מקרי התמותה שניתן היה למנוע עקב חמש הסיבות המובילות לתמותה, הם חישבו ודירגו תחילה את שיעורי התמותה עקב מחלות ספציפיות לפי קבוצות גיל. הם בחרו את שלוש המדינות עם שיעורי התמותה הנמוכים ביותר מסיבה ספציפית בקבוצת גיל לחישוב הממוצע הנמוך ביותר של שיעורי תמותה. לאחר מכן הם חישבו את צפי שיעורי התמותה בכל קבוצת גיל ומדינה, תוך הכפלת אוכלוסיית המדינה בממוצע של שלוש המדינות. בשלב האחרון, הם חישבו את מקרי התמותה הניתנים למניעה ע”י החסרת מקרי התמותה הצפויים ממקרי התמותה שתועדו בפועל.

החוקרים כותבים כי לא ניתן לשלב את ההערכות בכדי לקבוע את השיעור הכולל של מקרי תמותה ניתנים למניעה.

באשר לשונות הגיאוגרפית, באזור דרום-מזרח המדינה תועד המספר הגדול ביותר של מקרי תמותה ניתנים למניעה עקב כל חמש הסיבות המובילות, בעוד שבאזורים אחרים בארצות הברית תועדו הבדלים לפי גורמי התמותה.

מספר מקרי התמותה הניתנים למניעה השתנה משמעותית לפי מדינה. לדוגמא, ביוטה תועד המספר הנמוך ביותר של מקרי תמותה ניתנים למניעה עקב מחלות לב (35) ומחלות ממאירות (0); בקונטיקט, הוואי וקולומביה לא תועדו מקרי תמותה ניתנים למניעה עקב מחלות של דרכי הנשימה התחתונות; בקונטיקט וניו-המפשייר תועד השיעור הנמוך ביותר של מקרי תמותה הניתנים למניעה עקב אירועים מוחיים (5 מקרים); במרילנד לא תוארו מקרי תמותה ניתנים למניעה עקב פציעה לא-מכוונת.

מנגד, בטקסס תועד השיעור הגבוה ביותר של מקרי תמותה הניתנים למניעה עקב מחלות לב (7,256), שיעור נמוך יותר של מקרי תמותה עקב מחלות נשימתיות (1,922) ואירועים מוחיים (1,783). בפלורידה וטקסס תועד השיעור הגבוה ביותר של מקרי תמותה ניתנים למניעה עקב מחלות ממאירות (5,054 ו-4,998 מקרים, בהתאמה) ופציעות לא-מכוונות (3,252 ו-3,061 מקרים).

מקרי התמותה הללו אינם אקראיים, הם מקובצים יחדיו לפי אזור גיאוגרפי, וממצאים אלו מעידים על ההשפעה האדירה של מדיניות הטיפול הרפואי.

Morb Mortal Wkly Rep. 2014;63:369-373

לידיעה במדסקייפ