מרבית החולים עם מחלות ממאירות השורדים את המחלה עם מעט מאוד הכוונה מהאונקולוגים המטפלים או הרופאים המטפלים, כך עולה מסקר ארצי, שתוצאותיו פורסמו בכתב העת Journal of Clinical Oncology.

כשני-שליש מבין 1,130 אונקולוגים טענו כי הם תמיד או כמעט-תמיד דנים בנושא הישרדות עם החולים ששרדו את הגידולים הממאירים, אך רק כשליש הסבירו לחולים להיכן עליהם לפנות לקבלת טיפול מכוון. פחות מ-5% מהמשיבים סיפקו לחולים תכנית בכתב לטיפול לאחר ששרדו את הממאירות.

מבין 1,020 רופאי משפחה שנכללו בסקר, 12% דיווחו על דיונים סדירים בנוגע להמלצות לטיפול בחולים ששרדו גידולים ממאירים או אחריות של המטפלים.

השיפור בטיפול במחלות ממאירות הובילה לעליה בהיקף אוכלוסיית החולים השורדים ממאירויות, כאשר כיום, לפי ההערכות בארצות הברית, מדובר בהיקף של כ-14 מיליון מטופלים. לחולים השורדים מחלות ממאירות לעיתים קרובות צרכים מיוחדים, כולל צורך בטיפול מונע והמשך טיפול בהשפעות גופניות או פסיכו-סוציאליות כרוניות.

משרד הבריאות בארצות הברית ממליץ כי לכל החולים ששרדו מחלות ממאירות תהיה תכנית פעולה ברורה לאחר השלמת הטיפול הראשוני. התכנית תכלול סיכום טיפול בכתב ותכנית מעקב מותאמת אישית שיכין האונקולוג המטפל בחולה.

עוד מציעים דיונים נוספים עם חולים ששרדו ממאירויות בנוגע להמלצות לטיפול והבהרת תחומי האחריות להמשך טיפול בחולה בין האונקולוג ורופא המשפחה. החל משנה הבאה, ה-American College of Surgeons Commission on Cancer ידרוש תכנית כתובה לכל חולה ששרד לאחר השלמת הטיפול העיקרי.

למרות ההמלצות והחשיבות של תכנית טיפול בשורדים, אונקולוגים רבים טרם אימצו את ההמלצות הנ”ל. לדוגמא, מסקר שכלל 53 מרכזי סרטן עלה כי פחות ממחצית יישמו תכניות פעולה במטופלים שלהם.

מחקרים אחרים מצאו כי מרבית השורדים מדווחים כי אינם מקבלים כלל סיכום של הטיפול, ולמעלה מ-40% לא קיבלו הוראות מעקב כתובות.

להערכת ההיענות של המטפלים להמלצות הטיפול בשורדים, החוקרים בחנו את הנתונים מסקר ה-SPARCS (Survey of Physicians’ Attitudes Regarding the Care of Cancer Survivors), שנערך בשנת 2009 וכלל נתונים מ-1,130 אונקולוגים ו-1,072 רופאי משפחה בנוגע לניהול הטיפול בחולים ששרדו ממאירויות.

החוקרים לא כללו במחקר תשובות של 51 רופאי משפחה שדיווחו כי מעולם לא טיפלו בחולה ששרד סרטן מעי גס ורקטום או חולה ששרדה סרטן שד ומרופא אחד שדיווח כי לא עבד במרפאה ראשונית.

מהנתונים עולה כי 64% מהאונקולוגים דיווחו כי תמיד או כמעט תמיד ערכו דיון בנוגע לתכנית ההישרדות עם החולים לאחר השלמת הטיפול הראשוני בממאירות. מחציתם דיווח כי בד”כ כללו בדיון החלטה על הרופא שינהל את המעקב אחר הטיפול האונקולוגי ו-42.2% דנו באחריות הרופא שינהל את הסוגיות הרפואיות האחרות.

31.7% מהאונקולוגים שנשאלו דנו באופן סדיר עם המטופלים בנוגע לתכנית ההישרדות ואחריות הטיפול בממאירות ומעקב רפואי אחר. פחות מ-10% מהאונקולוגים סיפקו באופן סדיר תכנית כתובה ו-4.8% דיווחו כי לרוב סיפקו מסמך כתוב ודנו בהמלצות ואחריות המטפלים.

מבין רופאי המשפחה, 21% ערכו באופן סדיר דיון בנוגע להמלצות לטיפול בשורדים; 34% טענו כי תמיד או כמעט תמיד דנו בנושאי האחריות למעקב האונקולוגי ו-33% דנו באחריות הרופא למעקב אחר יתר הטיפול הרפואי בחולה. 12% מהמטפלים הקפידו לערוך דיון בכל שלושת הנושאים הללו.

עוד עולה מהנתונים כי הסיכוי להקפיד על ההמלצות היה גבוה פי תשע בקרב רופאי משפחה שקיבלו סיכום של הטיפול ותכנית מעקב מהאונקולוגים. אונקולוגים נטו יותר להקפיד על ההמלצות במידה וקיבלו הכשרה מפורטת בנוגע להשפעות המאוחרות וארוכות הטווח של מחלות ממאירות.

J Clin Oncol 2014

לידיעה ב-MedPage Today