מתוצאות מחקר חדש, שפורסמו בכתב העת Neurology, עולה כי לא רק שדיכאון הינו גורם סיכון למחלת פרקינסון, אלא שגיל מתקדם ודיכאון עמיד לטיפול תרופתי מביאים גם לעליה בסיכויים להתפתחות מחלת פרקינסון בחולים הסובלים מדיכאון.

החוקרים מצאו כי בחולים עם אבחנה של דיכאון נרשמה עליה של פי שלוש בסיכון להתפתחות מחלת פרקינסון, בהשוואה לאלו ללא דיכאון. עם זאת, הם נזהרים בלשונם, מאחר שאינם רוצים לגרום לבהלה בקרב חולים הסובלים מדיכאון ומדגישים כי זיהו שני גורמים המעלים העשויים להביא לעליה בסיכון למחלת פרקינסון האחד, גיל מתקדם והשני, דיכאון קשה לטיפול, ולכן לא כל החולים הסובלים מדיכאון מצויים בסיכון למחלת פרקינסון.

החוקרים ערכו מחקר רטרוספקטיבי, שהתבסס על נתוני מאגר National Health Insurance Research Database בטייוואן, והתמקדו במשתתפים בגילאי 20 ומעלה, עם אבחנה חדשה של הפרעת דיכאון בתקופה שבין 1 בינואר, 2000, ועד 31 בדצמבר, 2001. לכל חולה עם דיכאון הם התאימו ארבעה משתתפים ללא הפרעה פסיכיאטרית.

מדגם המחקר כלל 4,636 חולים עם דיכאון ו-18,544 משתתפים ללא דיכאון.

בין השנים 2002-2009, 66 חולים עם דיכאון (1.42%) ו-97 ביקורות (0.52%) אובחנו עם מחלת פרקינסון. לאחר תקנון לגיל ומין, יחס הסיכויים להתפתחות מחלת פרקינסון במהלך המעקב עמד על 3.24 בחולים עם דיכאון, בהשוואה למשתתפים בקבוצת הביקורת.

הסיכון להתפתחות מחלת פרקינסון נותר לאורך זמן. לאחר שהוציאו מהמדגם משתתפים עם אבחנה של מחלת פרקינסון במהלך השנתיים הראשונות למעקב, יחס הסיכויים להתפתחות מחלת פרקינסון ביתר החולים עם דיכאון עדיין היה גבוה יותר בהשוואה לביקורות (יחס סיכויים של 3.10). יחס הסיכויים היה גבוה יותר גם לאחר הוצאת חולים עם אבחנה של מחלת פרקינסון בתוך חמש השנים הראשונות למחקר (יחס סיכויים של 2.84).

מהנתונים עולה עוד כי גיל מתקדם (יחס סיכויים של 1.09) הינו גורם סיכון למחלת פרקינסון בחולים הסובלים מדיכאון. כאשר החוקרים סיווגו את המשתתפים לאלו מתחת לגיל 65 ואלו בגילאי 65 שנים ומעלה, יחס הסיכויים להתפתחות מחלת פרקינסון היה גבוה פי 10.39 בחולים מבוגרים יותר, בהשוואה למשתתפים צעירים.

דיכאון קשה לטיפול, עבורו משטרי הטיפול בנוגדי-דיכאון שונו לפחות פעמיים במהלך השנתיים הראשונות לאחר האבחנה, זוהה כגורם סיכון נוסף למחלת פרקינסון באלו עם דיכאון (יחס סיכויים של 2.18). ממצא זה עשוי להצביע על כך שהפגיעה העצבית של דיכאון קשורה לעמידות דיכאון וכי ככל שהדיכאון עמיד יותר, כך הסיכוי למחלת פרקינסון בחולים אלו הוא גבוה יותר.

החוקרים לא מצאו הבדל בשימוש בנוגדי-דיכאון בין אלו עם דיכאון ומחלת פרקינסון ואלו עם דיכאון וללא מחלת פרקינסון, ממצא המעיד כי הטיפול בנוגדי-דיכאון אינו מהווה פקטור אמיתי בסיכון למחלת פרקינסון.

מעניין לציין כי לא זוהו הבדלים בין המינים בסיכון להתפתחות מחלת פרקינסון, ייתכן כי הדבר נובע מכך שבטייוואן, בניגוד לצפון אמריקה, שכיחות מחלת פרקינסון דומה בגברים ובנשים.

החוקרים מדגישים כי למחקר מספר מגבלות ועל-כן קוראים לערוך מחקרים נוספים להערכת הקשר בין דיכאון ובין התפתחות מחלת פרקינסון.

Neurology. Published online October 2, 2013

לידיעה במדסקייפ