ממחקר אקראי גדול שנערך לאחרונה עולה כי בקרב חולים במצב קריטי עם אי ספיקת כליות חריפה ועם multiple organ dysfunction syndrome, ההישרדות לאחר 60 יום הינה דומה לאחר דיאליזה רציפה או שאינה רציפה. המחקר פורסם בכתב העת The Lancet.  

החוקרים ציינו כי מידע זה מצביע על כך שלמעשה ניתן לטפל בכל המטופלים בדיאליזה שאינה רציפה, וזאת בתנאי שמיישמים את ההנחיות הקפדניות לשיפור הנסבלות והבקרה המטבולית בחולים קריטיים.

החוקרים ציינו כי ב-20 השנים שחלפו, טיפול תחליף-כליות רציף זכה להסכמה רחבה בטיפול באי ספיקת כליות חריפה, במיוחד במטופלים שאינם יציבים המודינמית, וזאת למרות עדויות דלות בלבד שהראו כי טיפול זה עדיף על דיאליזה שאינה רציפה.

התומכים בדיאליזה רציפה הדגישו את היתרונות של שיטה זו, כמו הגדלת time-averaged dose, ניהול נפח יציב יותר, פינוי תרופות משופר וייתכן שגם סילוק מומסים בעלי משקל מולקולרי גבוה, כמו ציטוקינים. ואולם, הדגישו החוקרים, מחקרים קודמים שהשוו את שתי צורות הטיפול היו רטרוספקטיביים, חסרי עוצמה מספקת, או בעלי ליקויים כגון חלוקה אקראית לא מאוזנת או שימוש בממברנות שונות בקבוצות הטיפול.

מחקר זה נועד להשוות את ההשפעה של דיאליזת venovenous hemodiafiltration רציפה להמודיאליזה שאינה רציפה על ההשרדות של חולי אי ספיקת כליות חריפה, במחקר פרוספקטיבי אקראי. דיאליזה בוצעה תוך שימוש באותו סוג של ממברנת polyacrylonitrile ובדיאליזאט המבוסס על ביקרבונט, בשתי הקבוצות.

התוצאה המרכזית שנבדקה הייתה ההישרדות לאחר 60 יום, בהתבסס על השהייה המתמשכת של מטופלים אלה בבית החולים. תוצאות משניות שנבדקו כללו השרדות לאחר 28 ולאחר 90 יום.

מ-1999 עד 2003, החוקרים חילקו אקראית פרוספקטיבית 360 מטופלים ביחידות לטיפול נמרץ, ב-21 בתי חולים, לטיפול תחליף-כליות רציף או לדיאליזה שאינה רציפה. למטופלים המתאימים היו אי ספיקת כליות חריפה ו- multiple organ dysfunction syndrome, והם נדרשו לטיפול בתחליף-כליות.

עוד צויין כי לכל המרכזים היה ניסיון נרחב בשני הטיפולים. החוקרים קיבלו המלצות להשגת שליטה מטבולית אופטימלית ויציבות המודינמית.

החוקרים דיווחו כי יעילות הטיפול, כפי שהוערכה על ידי ריכוז האוראה הממוצע ליום, לא הייתה שונה בשתי הקבוצות. לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות בהשרדות הממוצעת לאחר 60 יום או לאחר כל תקופה אחרת. החוקרים לא זיהו עלייה משמעותית בלתי צפוייה בהשרדות לאורך הזמן בקבוצת הדיאליזה שאינה רציפה, אולם גם לא בקבוצת תחליף הכליות הרציף.

החוקרים סיכמו באומרם כי תחת יישום הנחיות קפדניות, דיאליזה שאינה רציפה מתאימה ככל הנראה כמעט לכל המטופלים עם אי ספיקת כליות חריפה.

בהערת העורכים למאמר זה הוגדרו ממצאים אלו כחשובים. עוד צויין כי הנקודות החזקות של המחקר כוללות חלוקה אקראית מוצלחת והצמדות טובה לפרוטוקול, וכי הנקודות החלשות של המחקר כוללות את העובדה שייתכן כי הייתה הטייה לטיפול שאינו רציף, וזאת כיוון שרק 3.3% מהמטופלים עברו מטיפול בדיאליזה שאינה רציפה לטיפול רציף ולעומת זאת, באופן שהוגדר על ידי העורכים כמפתיע, 9.7% מהמטופלים עברו בכיוון ההפוך. חיסרון נוסף שהודגש היה העובדה שמינון הדיאליזאט לא פורט בפרוטוקול.

העורכים הוסיפו, כי בכל אופן מחקר זה מצביע על כך שהישרדות משופרת תלוייה באופן שבו ניתנת התמיכה הכלייתית, כפי שהודגם על ידי השיפור לאורך הזמן בקבוצת המטופלים שעברו דיאליזה שאינה רציפה, וציינו כי דרושים מחקרים נוספים בנושא.

העורכים סיכמו באומרם כי שאלות מעשיות, כמו השאלה האם מטופל יפיק תועלת רבה יותר מטיפול רציף או שאינו רציף, עדיין נותרו ללא מענה. למרבה הצער, ציינו העורכים, פרוטוקולים שיחייבו שימוש בטיפול כזה או באחר לא יוכלו לספק מענה לשאלות אלו.

לידיעה המלאה ממדסקייפ 

Lancet. 2006;368:379-385, 344-345