תחילה יש לציין כי גם ה-BNF וגם האיגוד האמריקאי ללב (the American Heart Association) ממליצים שמטופלים תחת טיפול בוורפארין (COUMADIN) יהוו התווית נגד יחסית לתרומבוליזה, אולם המלצות אלה הביאו לחוסר ודאות בנוגע לניהול של מטופלים אלה. לפיכך, מחקר רטרוספקטיבי חדש שפורסם לאחרונה בדק את שיעור סיבוכי התרומבוליזה בקרב מטופלים תחת טיפול בוורפארין בעת הופעת אוטם שריר הלב(MI – Myocardial Infarction).

החוקרים בדקו רטרוספקטיבית מידע שהצטבר במשך 7 שנים ממאגר המידע של ה-CCU, מ-1997 ועד סוף שנת 2003. המחקר פורסם בכתב העת ללב (Heart).

החוקרים זיהו את כל המטופלים שקיבלו תרומבליזה (2437 בסך הכל), כמו גם את כל המטופלים שהיו תחת טיפול בוורפארין ושהופיעו עם MI, מבלי להתחשב בטיפול שהם קיבלו (95 מטופלים בסך הכל). מתוך הקבוצה השנייה, 50 מטופלים קיבלו תרומבוליזה, 62 קיבלו אבחנה סופית של אוטם שריר הלב עם עליות מקטע ST (STEMI – ST-Elevation Myocardial Infarction), אבל רק 32 קיבלו טיפול תרומבוליטי.

החוקרים דיווחו כי בקבוצה שלא הייתה תחת טיפול בוורפארין, ל-150 מטופלים (6.3%) היו סיבוכי דמם בהשוואה ל-4 מטופלים (8%) בקבוצת המטופלים בוורפארין.

בנוסף, החוקרים ציינו 4 המטופלים מקבוצת הוורפארין שדיממו היו מבוגרים מגיל 75 והופיעו עם לחץ דם סיסטולי גבוה מ-150 מ”מ כספית בקבלתם. 3 ערכי INR תועדו: 2.9, 3.9 ו-4, ומתוכם השני והשלישי נקשרו לדימום תוך מוחי (ICH – intracerebral haemorrhage) ומטופלים אלה מתו בתוך 30 יום.

בהשוואה לכך, 6 מטופלים בקבוצת הוורפארין שהיו מבוגרים מגיל 75, עם לחץ דם סיסטולי גבוה מ-150 מ”מ כספית, ו-INR התחלתי ממוצע של 1.5 לא סבלו מסיבוכים בשל התרופות התרובוליטיות.

עוד עולה מהדיווח כי הייתה מגמה לכיוון של הארעות גבוהה יותר של סיבוכים משמעותיים (ICH או דימום משמעותי מצינור העיכול) בקבוצת הוורפארין (ללא וורפארין 1.47%, עם וורפארין 4%).

החוקרים ציינו כי כאשר 150 המטופלים שלא היו תחת טיפול בוורפארין שאצלם הופיעו סיבוכי דמם הושוו למטופלים שלא דיממו, נמצא כי גיל, שימוש באספירין ותרומבוליזה חוזרת השפיעו במידה משמעותית על שיעור הופעת סיבוכי דמם.

כאשר 4 המטופלים בקבוצת הוורפארין הושוו לאלו שלא פיתחו סיבוכים, רק INR ושיעור תרומבוליזה חוזרת השפיעו בצורה משמעותית על ההארעות של סיבוכי דמם.

שיעור התרומבוליזה בקבוצת הוורפארין (51.6%) היה נמוך במידה משמעותית מאשר בקבוצה שלא הייתה תחת טיפול בוורפארין (70.55%). החוקרים ציינו כי הסיבות שניתנו לעיכוב התרומבוליזה היו דומות לסיבות שניתנו בקבוצת המטופלים שלא היו תחת טיפול בוורפארין, ורק מטופל אחד לא קיבל תרומבוליזה רק עקב העובדה שהוא היה תחת טיפול בוורפארין.

החוקרים הוסיפו כי רק ל-1.47% מהמטופלים שקיבלו תרומבוליזה היו ICH או דימום גדול מצינור העיכול, וזאת מתוך יותר מ-2000 מטופלים במחקר המבוסס על “החיים האמיתיים”, וכי הסיכון להופעת אירועים אלה היה הגבוה ביותר בקרב מטופלים שהיו מבוגרים יותר, תחת טיפול בנוגד טסיות או שטופלו פעמיים בתרומבוליזה.

החוקרים הוסיפו כי למרות שלא היה סיכון מוגבר במידה משמעותית לדימום במטופלים תחת טיפול בוורפארין, תרומבוליזה חוזרת ו-INR התחלתי גבוה היו גורמי מפתח שנמצאו קשורים לסיכון מוגבר.יתר על כן, כל המטופלים שהיו תחת טיפול בוורפארין שדיממו לאחר תרומבוליזה היו מבוגרים מגיל 75 והופיעו עם לחץ דם סיסטולי גבוה מ-150 מ”מ כספית בקבלתם.

החוקרים סיכמו באומרם כי ממצאי מחקר זה דומים למידע אחר בנושא. למרות שמספר הארועים השליליים בקבוצת הוורפארין מונעים מתן עצה חד משמעית, לא צריכה להיות התווית נגד לשימוש בתרומבוליזה רק בגלל שהמטופלים נמצאים תחת טיפול בנוגד קרישה.

לידיעה המלאה

Heart 2006; 92: 1145-146