לא קיים ביסוס מוחלט האם מודליות הדיאליזה משפיעה על ההשרדות במטופלים עם מחלות כליות בשלב מתקדם.
ולכן, ע”מ להשוות בין הסיכון למוות בין המודיאליזה ודיאליזה של הצפק במטופלים, בוצע מחקר פרוספקטיבי במטופלי דיאליזה המבוגרים מגיל 17.
מעקב המחקר נמשך 7 שנים.
נאספו נתונים התחלתיים דמוגרפיים וקליניים וכן קצב הסינון הגלומרולארי (GFR) לפני טיפול הדיאליזה.
המטופלים החלו באחת מטכניקות הדיאלזה ועברו, במקרה הצורך, לאחר 4 שבועות לטכניקה השניה.
בוצעה אנאליזה כדי להשוות את הסיכון היחסי (RR) בין המטופלים בהמודיאליזה ואלה בדיאליזה של הצפק.
נק’ הסיום הראשונית הייתה מוות.
המטופלים שהחלו בדיאליזה של הצפק היו צעירים משמעותית ממטופלי ההמודיאליזה.
הסיכון למוות לא היה שונה בין שתי הטכניקות באנאליזה הלא מותאמת, אך הסיכוי למוות לאחר טיפול בדיאליזה של הצפק עלה לאחר קורולציה בנתונים הדמוגרפיים, הקליניים והמעבדתיים.
משנת המעקב השנייה של המחקר ה- RR המותאם למוות נשאר גבוה במידה ניכרת במטופלים שטופלו באנאליזה של הצפק.
הסיכון למוות נמצא גבוה יותר בדיאליזה של הצפק גם עבור מטופלים הסובלים ממחלות קרדיווסקולאריות, למרות שלא נמצא קשר בין המחלה הקרדיווסקולארית, הגיל או סוכרת ובין ה- RR למוות.
בסה”כ 24.8% ממטופלי הדיאליזה של הצפק ו- 5% ממטופלי ההמודיאליזה החליפו בין הטכניקות.
לסיכום, הסיכון המותאם למוות מדיאליזה של הצפק בהשוואה להמודיאליזה גבוה מהשנה השנייה של הטיפול.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!