בעוד מתן המו-דיאליזת venovenous משתמשכת מאפשרת בקרה רבה יותר על הנפח, היא איננה משפרת את ההישרדות, משמרת את תפוקת השתן או משפרת את החלמת הכליות, בהשוואה להמו-דיאליזה מקוטעת בחולים הסובלים מכשל כליות אקוטי.
החוקרים כותבים כי חרף השימוש הנרחב בטיפול המתמשך להחלפת תפקיד הכליות בחולים המצויים במצב קריטי בשל כשל כלייתי אקוטי, קיים מעט מידע התומך ביתרונותיו על-פני הטיפול הקונבנציונאלי בהמו-דיאליזה מקוטעת.
החוקרים בדקו את ההבדלים בהישרדות בין השיטות בקרב 80 חולים באופן קריטי שסבלו מכשל כלייתי אקוטי שחולקו באקראי לקבלת טיפול המו-דיאליזה מתמשך או מקוטע.
לא נצפה הבדל בשיעור ההשרדות או ההחלמה הכלייתית של החולים בין שתי הקבוצות. זמני ההישרדות הממוצעים בחולים שנפטרו היו 10.7 ו-14.3 ימים בנבדקי הקבוצה שקיבלה המו-דיאליזה מקוטעת והמו-דיאליזה מתמשכת, בהתאמה.
החוקרים הבחינו בירידות דומות בתפוקת השתן במהלך 72 שעות בשתי הקבוצות.
ירידה משמעותית בלחץ העורקי הממוצע נמצאה בחולים בקבוצת טיפול ההמו-דיאליזה המקוטע, אך לא באלה שבקבוצת טיפול ההמו-דיאליזה המתמשך. אולם, הממצא לא נקשר ליתרון הישרדותי בחולים.
החוקרים מסיקים כי מחקרים נוספים דרושים בכדי לקבוע האם שיטות דיאליזה שונות מעלות יתרונות בנוגע להישרדות החולים וכי קביעה כזו תהיה חשובה בשל העלות הגבוהה של הטיפול המתמשך והמשאבים הדרושים במתן טיפול זה.
Am J Kidney Dis 2004;44:1000-1007.
תגובות רוצה להצטרף לדיון?
יש להתחבר כדי להגיב.
התחבראין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!