הודעת משרד הבריאות
התמודדות לאומית עם צמצום אי -שוויון בבריאות 2016 יתקיים בעיר אשקלון. שר הבריאות, יעקב ליצמן מסר: ” אי שוויון במערכת הבריאות הוא אחת התופעות המדאיגות בחברה הישראלית. אתגרי העוני והזדקנות האוכלוסייה הם אתגרים משמעותיים שעומדים לפתחנו.”
.
במסגרת הכנס השנתי השביעי שעורך משרד הבריאות ביום שני 12 בדצמבר במרכז הבינלאומי באשקלון בנושא “מערכת הבריאות מתמודדת עם אי השוויון בבריאות” מעדכן משרד הבריאות את תמונת הפערים בבריאות לשנת 2016
שר הבריאות, יעקב ליצמן מסר: “אי שוויון במערכת הבריאות הוא אחת התופעות המדאיגות בחברה הישראלית. התחום הוגדר על ידי עוד בקדנציה הראשונה שלי כשר בשנת 2010 כיעד עליון של המשרד מאז המשרד על כך אגפיו מחוייב לנושא ושם אותו בראש סדר העדיפויות המקצועי ופועל במגוון של כלים לצמצם אותו. למרות העשייה הענפה הפערים עדיין קיימים ואתגרי העוני והזדקנות האוכלוסיה הם אתגרים משמעותיים שעומדים לפתחנו כממשלה וכחברה ואנחנו נמשיך ללא לאות ליצירת מערכת בריאות יעילה, שוויונית ואיכותית יותר עבור כל החברה הישראלית כולה. ”
מנכל משרד הבריאות משה בר סימן טוב הוסיף:
“הבעיה נמצאת למול עינינו ואסור לנו לרגע להתחבא ולחשוב שזה יעלם- הפערים במערכת הבריאות והזדקנות האוכלוסיה עלולים להתגבר ועלינו מוטלת החובה להוביל את הפתרון ולרתום את כולם לסייע: ממשלה, ארגוני מגזר שלישי יחד עם המערכת הרפואית כולה.
אחד מתפקידיה החשובים ביותר של מערכת הבריאות הוא לשמר את הסולידריות בחברה הישראלית ולצמצם את הפערים בה ולכן יש חשיבות רבה לשיח ציבורי פומבי ער בנושא ואני מצפה שכמה שיותר שחקנים ירתמו למשימה הלאומית של כולנו”
ניר קידר, סמנכ”ל לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות: “מערכת הבריאות בישראל היא מערכת שמצמצת פערים ופועלת בסביבה של פערים חברתיים וכלכליים הולכים וגוברים. משרד הבריאות, בראשות השר ליצמן, מחוייב לצמצום הפערים הבריאות. לצערי, אנחנו המשרד הממשלתי היחידי שיש בו יחידה ייעודית שעוסקת בצמצום פערים, אני מקווה ששאר משרדי הממשלה יצרפו למשימה. הפערים בבריאות, הם בלתי מתקבלים על הדעת ואסור לנו להשלים איתם . העוני שנוצר מחוץ למערכת הבריאות, מחייב אותנו לפעילות עיקשת בנושא צמצום הפערים. אנחנו פועלים נגד הרוח וזה לא פשוט. מערכת הבריאות כולה מחוייבת לנושא ונמשיך לעשות כל הניתן על מנת להמשיך את העשייה בנושא.”
פרק 1. מגמות עיקריות בתחום אי-שוויון במדדי בריאות
תוחלת חיים
בשנת 2015 תוחלת החיים[1] הממוצעת בישראל הייתה 80.1 בקרב גברים, ירידה של 0.2 לעומת השנה הקודמת, ו- 84.1 בקרב נשים, ללא שינוי משנה שעברה[2].
בחינה של תוחלת החיים בישראל בהשוואה למדינות ה- OECD (נתוני 2014) מראה כי תוחלת החיים בקרב הגברים בישראל (80.3 בשנת 2014), הייתה השישית מבין מדינות ה-OECD (יחד עם אוסטרליה) וגבוהה ב-2.4 שנים מהממוצע במדינות ה-OECD . תוחלת החיים של הנשים באותה השנה דורגה במקום ה-11 מבין מדינות ה-OECD (יחד עם יוון, פינלנד וסלובניה), ונמצאה גבוהה ב-0.8 שנים מהממוצע במדינות ה-OECD . הפער בין גברים לנשים בדירוג הבין לאומי לטובת הגברים מצביע על הפוטנציאל להארכת משך החיים בקרב נשים ישראליות, יעד שראוי לפעול למימושו.
החל משנת 2010 נרשמה ירידה בדירוג בתוחלת חיים בלידה של ישראל ביחס למדינות ה- OECD , מהמקום השמיני לאחד עשרה בקרב נשים, ומהמקום השני לשישי בקרב גברים.
בפילוח לפי קבוצות אוכלוסייה, ניתן לראות התייצבות במדד תוחלת החיים בשנת המדידה האחרונה (2015) בקרב נשים יהודיות (84.5) וגברים ערביים (76.9), וירידה קלה בקרב גברים יהודים (80.9 ב- 2015 לעומת 81.1 ב- 2014) ונשים ערביות (81.1 בשנת 2015 לעומת 81.2 ב- 2014).
תרשים 1. תוחלת חיים בלידה לפי קבוצות אוכלוסייה ומגדר 1975-2015
מקור: למ”ס. שנתון סטטיסטי לישראל 2016.
תמותה
תמותה כללית
שיעורי תמותה כללית ל- 1,000 תושבים (מתוקננים לגיל), בשנת 2014, עמדו על 5.7 בקרב גברים, ו- 4.2 בקרב נשים[3]. בפילוח לפי קבוצת אוכלוסייה, נמצא כי בשנה זו שיעור התמותה המתוקנן בקרב גברים יהודיים ואחרים בכלל הגילאים עמד על 5.5, ובקרב נשים יהודיות ואחרות על 4.0. בקרב האוכלוסייה הערבית באותה השנה שיעור התמותה הסתכם ב- 7.5 בקרב גברים ו- 5.3 בקרב נשים.
בפילוח על פי נפות, נמצא כי שיעורי התמותה המתוקננים הגבוהים ביותר נרשמו בשנה זו בנפות באר שבע ויזרעאל, והנמוכים בנפת פתח תקווה ובאזור יהודה ושומרון.
תרשים 2. שיעורי תמותה כללית מתוקננים לפי נפה, 2015
*ישובים ישראליים בלבד
מקור: למ”ס. שנתון סטטיסטי לישראל, 2016.
שיעורי תמותה ממוצעים תלת-שנתיים בקרב האוכלוסייה היהודית המבוגרת, בשתי נקודות זמן. בקרב גברים, הנתונים מצביעים על עלייה בתמותה בקרב כלל האוכלוסייה, הכוללת גם את ילידי ישראל, וספציפית בקרב עולי ברה”מ לשעבר ואירופה-אמריקה, ואילו בקרב ילידי אסיה ואפריקה נרשמה ירידה בתמותה בין שתי תקופות זמן. בקרב גברים עולי ברה”מ לשעבר, נרשם שיעור גבוה ביותר של תמותה ביחס לקבוצות אחרות. בקרב נשים נצפתה עלייה בשיעורים בכל הקבוצות, להוציא את ילידות אפריקה, אצלן נרשמה ירידה בתמותה בשתי התקופות. העלייה המשמעותית ביותר בתמותה נרשמה באוכלוסיית הנשים הכללית, קבוצה הכוללת גם נשים ילידות ישראל. ניתן לשים לב, כי הפערים בשיעורי תמותה לפי יבשת לידה בקרב גברים, גדולים יותר מאשר הפערים בקרב הנשים.
מקור: למ”ס. שנתון סטטיסטי לישראל 2016.
*סה”כ כולל ילידי ישראל ויבשת לידה לא ידועה. ילדי אירופה ואמריקה כוללים עולי ברה”מ.
תמותת תינוקות
בשנת 2015[4] שיעור תמותת התינוקות עמד על 3.1 ל- 1,000 לידות חי. בקרב יהודים ואחרים השיעור הסתכם ב- 2.2, ובקרב ערבים ב- 6.2[5].
ראוי לציין לחיוב ירידה בשיעור תמותת תינוקות במחוז הצפון בתקופת המדידה האחרונה, לאחר עלייה רציפה משנת 2010 (תרשים 4). גם במחוזות הדרום, חיפה והמרכז קיימת ירידה לאורך זמן בשיעורי תמותת תינוקות. על רקע זה בולטת עלייה בתמותת תינוקות שנרשמה במחוז ירושלים מ- 3.0 בשנים 2012-2014 ל- 3.2 בשנים 2013-2015.
שילוב נתוני תמותת תינוקות לפי מחוז עם נתונים לפי קבוצת אוכלוסייה יוצר תמונה מורכבת (ראה לוח 1). בקרב יהודים, בחינה של שיעורי תמותה בשלוש נקודות זמן מראה ירידה עקבית במחוזות ירושלים, המרכז והדרום. במחוזות צפון וחיפה נצפתה יציבות במדד במשך שתי תקופות המדידה האחרונות.
בקרב האוכלוסייה הערבית, נצפתה ירידה עקבית במחוזות חיפה ומרכז, ואילו במחוז ירושלים מגמת הירידה התחלפה בעלייה. במחוזות דרום וצפון נצפתה יציבות בשיעור תמותת התינוקות בשנים האחרונות.
לוח 1. שיעורי תמותת תינוקות לפי מחוז וקבוצת אוכלוסייה, ממוצעים לשנים שונות
מחוז | ממוצע 2009-2011 | ממוצע 2011-2013 | ממוצע 2013-2015 | |||
יהודים ואחרים | ערבים | יהודים ואחרים | ערבים | יהודים ואחרים | ערבים | |
סה”כ | 2.7 | 6.7 | 2.5 | 6.3 | 2.2 | 6.2 |
ירושלים | 3.1 | 6.7 | 2.5 | 5.0 | 2.2 | 5.5 |
צפון | 2.9 | 4.7 | 2.8 | 4.8 | 2.8 | 4.8 |
חיפה | 3.0 | 6.0 | 2.7 | 5.8 | 2.7 | 4.3 |
מרכז | 2.1 | 6.3 | 2.2 | 5.5 | 1.7 | 4.8 |
תל אביב | 2.5 | (3.8) | 2.2 | (4.6) | 2.0 | (6.0) |
דרום | 3.5 | 11.6 | 3.1 | 11.0 | 2.8 | 11.0 |
מקורות: למ”ס. שנתון סטטיסטי לישראל, שנים שונות.
בבחינת הסיבות לתמותת תינוקות, הסיבה השכיחה ביותר לתמותת תינוקות באוכלוסייה היהודית היא סיבוך סב-לידתי (1.3 ל- 1,000 לידות חי[6], כ- 50% מסך כלל התמותה), ואילו בקרב בני דתות אחרות הסיבה המובילה היא, בדומה לשנים הקודמות, מומים מולדים (2.5 ל- 1,000 לידות חי, כ- 40% מכלל התמותה).
הערכה עצמית של בריאות
על הפערים במדדי בריאות ניתן ללמוד גם מהשימוש במדדים סובייקטיביים. לדוגמא, באמצעות הערכה עצמית של הבריאות, הנבדקת בעקביות בסקרים חברתיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. תרשים 5 מציג שיעורים מתוקננים של המעריכים את בריאותם כטובה מאוד, לפי מדדי רקע דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים שונים. מקור הנתונים הוא הסקר החברתי משנת 2014.
אלמנים, עולי 1990+, יהודים מסורתיים וערבים דתיים, בעלי השכלה יסודית/חטיבת ביניים ללא תעודה, ובעלי הכנסה נמוכה כל אלה מציגים שיעורים נמוכים ביותר של הערכת בריאות עצמית טובה מאוד.
במטרה לעקוב אחר המגמות בהערכה עצמית של בריאות בקבוצות חברתיות ודמוגרפיות השונות, ערכנו השוואה של נתוני 2014 עם הנתונים מתוך הסקר החברתי משנת 2010. מהבדיקה הסתבר, כי לא חל כל שינוי משמעותי בתקופה זו, לא מבחינת שיעור האנשים שמעריכים את בריאותם כטובה מאוד בתוך הקבוצות ולא בין הקבוצות. כלומר, ההבדלים בין הקבוצות הם עקביים ונשמרים לאורך זמן.
*) מבוסס על השאלה: “מהו מצב בריאותך בדרך כלל?”. מתוך הסקר החברתי של למ”ס לשנת 2014.
הערה: קטגוריות השכלה – תעודת סיום בי”ס יסודי או חטיבת ביניים ללא תעודה; תעודת סיום בי”ס תיכון (ללא תעודת בגרות).
קטגוריית דתיות “דתיים מאוד ודתיים, לא כל כך דתיים, לא דתיים” הכוונה היא לבני דתות אחרות, לא יהודים.
מקור: למ”ס. שנתון סטטיסטי לישראל, 2016.
[1] תוחלת חיים היא מספר השנים הממוצע שאדם צפוי לחיות מגיל מסוים, בהנחה ששיעורי התמותה הקיימים בתקופת ההתייחסות יישארו קבועים לאורך כל חייו.
[2] למ”ס. השנתון הסטטיסטי לישראל 2016. אתר הלמ”ס.
[3] למ”ס. שנתון סטטיסטי לישראל 2016.
[4] ממוצע לשנים 2013-2015
[6] ממוצע לשנים 2010-2014
פרק 2 . פערים בפריסת תשתיות, כוח אדם ומיטות אשפוז
כוח אדם מועסק במערכת הבריאות
פרק זה כולל מידע על מגמות בפריסה הגיאוגרפית של תשתיות כוח אדם ומיטות אשפוז. מקור הנתונים הוא פרסומים שנתיים של אגף המידע במשרד הבריאות[1].
השיעור הממוצע התלת שנתי של רופאים המועסקים בישראל ל- 1,000 נפש (לפי סקר הלמ”ס) עמד בשנים 2013-2015 על 3.5, עלייה קלה לעומת הממוצע התלת שנתי הקודם, בה הממוצע עמד על 3.4 (לוח 2).
בהשוואה בין לאומית, ישראל ממוקמת נמוך מהממוצע במדינות ה- OECD . בשנת 2014 שיעור הרופאים בישראל עמד על 3.1 (בעלי רישיון עד גיל 65) ביחס לממוצע מדינות הארגון שעמד על- 3.4[2]. המשך הירידה של ישראל ביחס למדינות אחרות מהווה ביטוי לחוסר התאמה בין היצע כוח האדם הרפואי לבין הקצב הגובר של גידול האוכלוסייה. גורם נוסף התורם להמשך הירידה של שיעור הרופאים בישראל, הוא גיל ממוצע גבוה בקרב הרופאים שיתבטא בשנים הקרובות ביציאה לגמלאות של קבוצה גדולה של רופאים, שהגיעו לישראל מברה”מ לשעבר בשנות התשעים. קליטתם במערכת הבריאות של אלפי רופאים עולים, הכפילה באותה תקופה, את מצבת כוח האדם הקיים. פרישתם של רופאים עולים מהמערכת עם הגעתם לגמלאות, אשר החלה נותנת אותותיה בעשור האחרון, צפויה להחריף את מצוקת כוח אדם. ההחרפה המשמעותית צפויה בפריפריה בכלל וברפואת הקהילה בפרט, אזורים ותחומים בהם רופאים עולים לשעבר מהווים חלק ניכר ממצבת כוח האדם, ונוכח העובדה כי רובם מועסקים ברפואה ראשונית[3].
לוח 2 מציג מגמות בשיעור רופאים מועסקים לפי מחוז התעסוקה של הרופא. על רקע צמצום הפער בין כלל המחוזות, בזכות עליה בשיעור הרופאים בדרום ובצפון, וירידה במחוזות מרכז וחיפה, בולט הפער המתרחב בין מחוז תל אביב לשאר המחוזות. שיעור הרופאים במחוז זה הוא פי שניים משיעורם במחוז הצפון, בו נצפה השיעור הנמוך ביותר של רופאים מועסקים.
לוח 2. שיעור הרופאים המועסקים ל- 1,000 נפש, לפי מחוז תעסוקה,
ממוצע נע תלת-שנתי*
מחוז | 2000-2002 | 2001-2003 | 2002-2004 | 2003-2005 | 2004-2006 | 2005-2007 | 2006-2008 | 2008-2010 | 2009-2011 | 2012-2014 | 2013-2015 |
ירושלים | (2.8) | (2.7) | 3.2 | 3.8 | 3.7 | 3.2 | 2.6 | 3.8 | 4.0 | 3.3 | 3.8 |
צפון | 2.4 | 2.2 | 2.2 | 2.2 | 2.3 | 2.0 | (1.6) | 1.6 | 1.7 | 2.3 | 2.3 |
חיפה | 4.2 | 4.2 | 3.9 | 3.6 | 3.7 | 3.6 | 3.8 | 4.3 | 4.3 | 3.6 | 3.3 |
מרכז | 3.7 | 3.6 | 3.5 | 3.1 | 3.0 | 3.4 | 3.8 | 3.8 | 3.3 | 3.2 | 3.4 |
תל אביב | 4.1 | 4.4 | 4.7 | 4.7 | 4.3 | 4.8 | 5.5 | 5.2 | 4.5 | 4.7 | 5.1 |
דרום | (2.4) | 2.8 | 3.0 | 3.1 | 2.9 | 2.5 | (2.1) | 2.2 | 2.8 | 3.0 | 3.1 |
סה”כ | 3.3 | 3.3 | 3.4 | 3.3 | 3.2 | 3.2 | 3.3 | 3.4 | 3.3 | *3.4 | 3.5 |
( ) – מבוסס על מספרים בעלי טעות דגימה יחסית גבוהה מ- 25%
*הפער בין נתון זה לנתון של ארגון OECD (3.1) שצוטט לעיל מוסבר על ידי הבדלים בהגדרה של הרופאים במקורות מידע שונים
מקור: משרד הבריאות. כוח אדם במקצועות הבריאות, שנים שונות
הערה: בשנת 2013 בוצע גם שינוי הגדרות בסיווג כוח אדם בסקר למ”ס.
השוואה בין המצב כיום לשיעורי אחיות לפני חמש שנים מראה עלייה במחוזות הצפון וחיפה, וירידה במחוזות ירושלים ומרכז. הירידה המתמשכת בירושלים עלולה להעיד על מחסור הולך ומחמיר של האחיות באזור. במחוז תל אביב לא נצפה כל שינוי בחמש השנים האחרונות. מחוז הדרום, בו נצפתה עלייה קלה בשיעור האחיות, עדיין ממוקם נמוך יותר ביחס לכלל האזורים.
בהשוואה למדינות OECD , מציגה ישראל, בדומה לתקופות הקודמות, שיעור נמוך ביותר של אחיות ל- 1000 נפש, כאשר שיעור נמוך יותר נצפה רק במדינות מקסיקו ויוון. בשנת 2014 שיעור האחיות בישראל עמד על 4.9 בהשוואה ל- 9.5, הממוצע במדינות ה- OECD .
בשנים האחרונות הרחיב משרד הבריאות באופן משמעותי את מסגרות ההכשרה של אחיות, ומספרן הגיע לשיא של יותר מ- 2,000 אחיות בשנה[4].
באשר למקצועות עזר רפואיים (כגון פיזיותרפיה, אופטומטריה, ריפוי בעיסוק, שיננית וכד’), הנתונים מצביעים על עלייה משמעותית במקצועות אלו בכל המחוזות בחמש השנים האחרונות. עלייה מבורכת זו, למרות שלא פסחה על אף מחוז, לא צמצמה משמעותית את הפערים בין המחוזות.
תרשים 9. שיעור המועסקים במקצועות עזר רפואי ל-1,000 נפש, לפי מחוז תעסוקה
מקור: משרד הבריאות, כוח אדם במקצועות בריאות 2015. אגף המידע.
הבדלים בפריסת מיטות אשפוז ועמדות[5]
בסוף שנת 2015 היו בישראל 15,487 מיטות לאשפוז כללי בתקן. השיעור המתוקנן לגיל של מיטות ל- 1,000 נפש, עמד על 1.8 באותה השנה.
שיעור המיטות לאשפוז כללי בישראל הוא בין הנמוכים במדינות ה- OECD (2.3 לעומת 3.6 ממוצע OECD[6]), והוא ממוקם במקום החמישי מתחתית הרשימה, כששיעור נמוך מישראל ניתן למצוא רק במקסיקו, צ’ילה, קנדה ובריטניה[7]. לאורך זמן, המיקום היחסי של ישראל ביחס למדינות אחרות השתפר מעט, אך הוא עדיין, כאמור, נמוך מאוד.
שיעור המיטות הנמוך בא לביטוי גם בנתוני שהייה ממוצעת נמוכה וגם בנתוני תפוסת מיטות אשפוז, שהיא עדיין הגבוהה ביותר בארגון ה- OECD .
תרשימים 10-14 מציגים מגמות בשיעורי המיטות ע”פ סוגיהם השונים, בשמונה נקודות זמן, החל משנת 2008. הנתונים הוצגו לראשונה במסגרת הדוח הראשון בסדרת אי-שוויון בבריאות והתמודדות עמו, בשנת 2010[8]. נציין, כי בשנת 2013 שונתה אוכלוסיית תקן לחישוב השיעור, מהלך שהשפיע קלות על הנתונים.
הנותנים מצביעים על המשך מגמת ירידה במיטות לאשפוז כללי בכל המחוזות[9]. בחלוקה לנפות (תרשים 11) נראה כי הירידה המשמעותית ביותר בעשור האחרון נצפתה בנפות רמלה, פתח תקווה וצפת, אם כי אזורים אלה עדיין מובילים מבחינת שיעור המיטות לעומת אזורים אחרים. נזכיר, כי שיעור המיטות באזורים השונים מבטא פריסה של מוסדות אשפוז, על כן מראש קיימים פערים גדולים בין הנפות בהם מוסדות אשפוז רבים (כמו חיפה בה שבעה בתי חולים כלליים) לעומת נפות עם מעט מוסדות אשפוז (כגון השרון, עם בית חולים כללי אחד). כמו כן קיימת חשיבות לגודל המוסדות.
פריסת שירותי אשפוז היא גם תולדה של התפתחות היסטורית של המדינה ושל המערכת הרפואית בה, וקשורה גם לפריסה גיאוגרפית בלתי אחידה של האוכלוסייה. מכאן חשיבות להחלטות מדיניות, שתפקידן להביא לשיפור בנגישות שירותי האשפוז לכלל האוכלוסייה, ללא תלות באזור מגורים.
אחת ההחלטות מסוג זה היא ההחלטה להקים בית חולים חדש בעיר אשדוד. מצבת מיטות לאשפוז כללי, כמו גם מיטות מסוגים אחרים, בחלקה הדרומי של הארץ, עשויה להשתפר עם פתיחתו הצפויה בשנת 2017 של בית חולים ציבורי חדש בעיר זו (אסותא אשדוד). בית חולים זה יספק מענה לתושבי העיר, השישית בגודלה בישראל, עם אוכלוסייה של מעל 200 אלף תושבים, וגם לתושבי האזורים הסמוכים. בבית החולים החדש צפויות להיפתח 300 מיטות אשפוז.
בשיעור מיטות אשפוז ל- 1000 ילדים, באגף הילדים, נרשמה ירידה ברוב המחוזות למעט מחוז ירושלים, בו נרשמה עלייה קלה. באגף הפנימי, השיעורים ירדו ירידות קלות ברוב המחוזות. במחוזות המרכז וירושלים נרשמה ירידה משמעותית בשלוש השנים האחרונות. באגף לטיפול נמרץ בתקופה זו, נרשמה ירידה קלה מאוד בכל המחוזות.
מצב קיפאון מלווה בירידה קלה מאפיין גם מגמות בשיעור בעמדות אשפוז. עליות נקודתיות נרשמו בשיעור עמדות לידה במחוז תל אביב, ובעמדות ניתוח בצפון. בדומה למיטות אשפוז, גם כאן הפערים בין המחוזות לרוב נשמרים.
ירידה מתמדת בשיעור מיטות אשפוז, כמו גם בשיעור עמדות, להוציא עליות נקודתיות, המתרחשת למרות תוספת תשתיות לה זוכים בתי חולים בממדים אלו ואחרים מדי שנה, מלמדת על כך, שתוספות אלו אינן מספיקות, אינן מותאמות לגידול האוכלוסייה, ואינן מסוגלות להפוך את מגמת הירידה הנצפית במערכת מזה שנים ארוכות.
[1] משרד הבריאות. כוח אדם במקצועות הבריאות. אגף המידע. שנים שונות.
משרד הבריאות. מוסדות האשפוז והיחידות לאשפוז יום בישראל. אגף המידע. שנים שונות.
[2] פלוטניק וקידר. 2016. מערכת הבריאות בישראל בראי ה-OECD לשנת 2014. משרד הבריאות.
[3] שמש וחב’. 2012. מאפיינים תעסוקתיים של הרופאים בישראל. משרד הבריאות.
[4] פלוטניק וקידר. 2016. מערכת הבריאות בישראל בראי OECD 2014. משרד הבריאות.
[5] הפרק מבוסס על נתוני פרסום מוסדות האשפוז והיחידות לאשפוז יום בישראל 2013 של משרד הבריאות, אגף מידע, חטיבת מידע ומחשוב.
[6] הנתון של OECD כולל גם מיטות לאשפוז פסיכיאטרי.
[7] פלוטניק וקידר. 2016. מערכת הבריאות בישראל בראי OECD 2014. משרד הבריאות.
[8] אברבוך א’, קידר נ’ וחורב ט’. 2010. אי-שוויון בבריאות וההתמודדות עמו 2010. אגף לכלכלה וביטוח בריאות, משרד הבריאות.
[9] העלייה במיטות האשפוז והעמדות במחוז ירושלים בשנת 2013 קשורה למיזוג בין בתי חולים ביקור חולים ושערי צדק בשנת 2012.
e-Med Tools
קצר קולע וממוקד
e-Med סמינרים
אי-מד תחקירים
Medscape Tools
Journal Club
מרכזי מידע ושירות
Facebook
מידע למפרסם
מאגר תרופות
מאגר אנשי המקצוע
אינדקס שימושי
חדשות משה"ב
eMed HealthClub
מחקרים קליניים
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!