הגברת רמוטסווה הייתה המייסדת, העובדת הבכירה והיחידה במשרד לחקירות פרטיות בענייני נשים  (ולפעמים גם גברים), בכל  רחבי בוטסואנה, אשר ביבשת אפריקה. אישה בעלת ממדים הייתה. לכאורה, משקל היתר לא הפריע  לבריאות. פעם בשנה הגב. רמוטסווה בקרה אצל רופא המשפחה,  לבדיקה שגרתית. הגב. רמוטסווה ידעה  כיצד זכתה לבריאות טובה, שכן הייתה  נצר לשרשרת  ארוכה של הורים והורי הורים אשר כל אחד חי לאורך ימים טובים, וכך ציפתה שיקרה גם לה. נכון, אמה  מתה בגיל צעיר, אך היה זה בתאונת רכבת ולא שיקף את מצב בריאותה. כל הדודות של הגב. רמוטסווה היו כבר בשנתם השמונים או למעלה מזה, וכולן צלולות ופעילות. עובדה, לא נמצא פגם בגנים שלהן. כך קרה שהביקור היחיד אצל ד”ר מודיספודי התרחש רק לאחר שמזכירתו הזמינה את הגב. רמוטסווה לבדיקה השנתית.

הגב. רמוטסווה לא ששה לקראת ביקורים אלה שבעיניה היו בזבוז זמן.  לא רק  שבעיניה היו בזבוב זמן, אלא היא הרגישה מושפלת בעמידתה על המאזניים. כאשר התגלה משקלה, ד”ר מודיספודי   היה מנענע בראשו, ואומר : “אה, אה, אנחנו חייבים לרדת במשקל קצת, נכון  גב. רמוטסווה ?”. גב. רמוטסווה לא אהבה את ההערות האלה. הרי היא לא גילתה התרגשות כאשר לקוחותיה סיפרו לה סיפורים מסעירים. במקרים כאלה היא הייתה יושבת בלי להניד עפעף, ורושמת את הפרטים כאילו  במזג האוויר מדובר. התנהגות זאת היא למדה מספר “עקרונות הבלשות”, הספר שהיא קראה בטרם פתחה את הסוכנות לחקירות פרטיות. בכל אופן הגב. רמוטסווה  תמיד ענתה לרופא, “ד”ר מודיספודי,  אני דומה לכל הקרובות שלי. לא כל אדם  חייב להיות רזה”. ובזה נגמר העניין.

התור של הגב. רמוטסווה היה בשעה אחת עשרה בבוקר. בדרך אל הרופא לא היו הפקקים הרגילים בכבישים אל הרופא, והיא הגיע כבר בשעה עשר. בהיכנסה לחדר ההמתנה, היא הבינה לפי מספר החולים שחיכו, שאין סיכוי  שתיבדק לפני זמן התור, ואולי גם לא בזמן. גב. רמוטסווה  נטלה מגזין והחלה לדפדף. אף לא אחד בחדר ההמתנה היה בין מכריה.  “תמיד תנסה לנחש מי האנשים מסביבך, ומה מעשיהם” יעץ ספר הלימוד שלה, וכך עשתה.

בסביבות השעה 11 בבוקר היא הוזמנה לרופא. “בוקר טוב, גב רמוטסווה, אני מצטער שחיכית זמן רב. שמתי לב שאת הקדמת לבא.

“נכון” היא ענתה “אך לא היה משעמם. ראיתי הרבה, וחשבתי הרבה.” 

“איך זה” שאל הרופא, “הרי הרבה לא מתרחש בחדר ההמתנה שלי ?”

“ישבתי והסתכלתי על החולים מסביבי. ניסיתי לנחש מה כל אחד עושה ועל מה הוא מתלונן.” “אני מבין” ענה הרופא ” ונראה לך שאת תוכלי למלא את תפקידי?”. 

“בודאי שלא” ענתה הגב רמוטסווה  “אך ייתכן שיכולתי לעשות מקצת מעבודתך, ואתה יכולת לעסוק קצת במקצוע שלי, הרי גם רופאים חייבים להיות בלשים, לא כן?”

“לא בדיוק,” השיב לה הרופא ” ברפואה דרוש קצת יותר מאשר בלשות.”.

“טוב נראה” ענתה הגב רמוטסווה “כמה חולים חיכו בחדר ההמתנה ? חמישה נדמה לי. האם  אתה רוצה לדעת מי הם ועל מה התלוננו ?

” הרופא חשב לרגע, אף אחד כבר לא מחכה, ואני לא לחוץ בזמן. “דברי גב בלשית”.

“טוב, דבר ראשון רציתי לספר לך על הקצב שישב כאן.” התחילה הגב רמוטסווה . 

“נכון הוא קצב” הסכים הרופא “כנראה שאת קונה בחנות שלו.”

“לא אינני מכירה אותו, אך שמתי לב שחסרה לו חצי אצבע, וזאת תופעה שכיחה אצל קצבים. שנית, הייתה לו מחלת עור, כי כל הזמן שישב כאן, המשיך לגרד. אני יודעת שאסור לך להגיד לי. אני יודעת מה זה אתיקה רפואית. הרי גם במקצוע שלי אני חייבת לשמור על דיסקרטיות”.   “אל תכעס עלי דוקטור, אך אתה בודאי כבר יודע כי תה של שיח העלים האדומים, התרופה הכי יעילה למחלות עור”.

דוקטור מודיספודי חייך.

הגב רמוטסווה הרגישה שהניחוש שלה היה נכון אלא הרופא לא יכול לאשר או להכחיש.

“המשיכי” אמר הרופא.

“ריחמתי על החולה הבאה”  המשיכה הגב רמוטסווה. “ברור שסבלה מחוסר שינה.  אף אחד אינו יושן טוב בימים חמים אלה, אך אצל החולה הזאת הייתה סיבה נוספת. איך ידעתי שחסרה לה שינה ? הרי היא נרדמה כל הזמן. ועל החולצה שלה היו כתמי חלב. כנראה שיש לה תינוק הפולט הרבה. תינוקות כאלה נוטים לפעמים גם לבכות הרבה. הבנתי כי מסכנה זו אינה מצליחה לנוח מספיק. אין ברצוני ללמד אותך רפואה  ד”ר מודיספודי, אך הנך בודאי יודע שתה משיח העלים האדומים, הוא התרופה הטובה ביותר לתינוקות הפולטים את הארוחות שלהם”.

ד”ר מודיספודי לא אמר הן, ולא אמר לא. רק שאל והחולה הבאה ?

“החולה הבאה הייתה אומללה מאד. לא קשה לראות את זה. אך היא לא הייתה בדיכאון. היא ישבה וסרגה כל הזמן. אישה בדיכאון לא תסרוג בקצב כזה. אבל היא הייתה אומללה ובוודאי באה לבקש ממך כדור לשפר את מצב רוחה”.

ד”ר מודיספודי לא הצליח להתאפק. “את אישה חכמה מאד” פלט ד”ר מודיספודי “ונדמה לי שמותר לאשר שאת צדקת.  אני מניח שאת רוצה להוסיף….”

“נכון אמרה הגב רמוטסווה  התרופה הכי טובה לאנשים אומללים היא תה של שיח העלים האדומים.  מרענן ומעלה את מצב הרוח”.

“את אישה יוצאת דופן, גב רמוטסווה,” אמר הרופא בהתפעלות. “את בוודאי גם יודעת מה אני רוצה להגיד לך. “

“אני יודעת” היא אמרה “חייבים לרדת במשקל”.

“הבעיה איתך הן הסופגניות”,  קבע הרופא “צודק או לא ?  אני רואה אבקת סוכר על החולצה שלך. סופגניות מכוסות סוכר, במיוחד אלה אשר קונים בקיוסק על יד המשרד שלך”.

“הם,” אמרה הגב רמוטסווה ” אני רואה שאתה לומד”

הרופא חייך לעצמו. “סתם ניחשתי” הוא חשב ” בכלל לא הייתה  אבקת סוכר על החולצה שלה.” 

הסיפור הופיע בעיתון Lancet     מיום 24 לדצמבר 2005.