יש לערוך מעקב כך שבעת השחרור מבית החולים תינתן להורים תוכנית טיפול לעתיד אשר תספק הגנה ושירותי רווחה לילד. כך ניתן לספק שירותי שיקום לילדים אלו. החוקרים בדקו מצבים נוירולוגים וקוגנטיבים בממוצע אחרי 5 שנים מפגיעת המוח הטראומטית ב-25 ילדים.

בערך שני שליש (68%) מהשורדים סבלו ממצאים נוירולוגים וקוגנטיבים במעקב, כש-36% סבלו מקשיים חמורים והיו תלויים לחלוטין, 16% היו עם קשיים בינוניים ו-16% עם קשיים קלים.

אחוז ניכר מהשורדים היו עם הפרעות נוירולוגיות, כמעט חצי עם תיפקוד ראייתי לקוי וכמעט שני שליש עם תיפקוד י דיבור ושפה לקויים.

התפתחות קוגנטיבית היתה באופן משמעותי נמוכה מהנורמה ב-8 מתוך 14 הילדים שנבדקו, והדירוג ההתנהגותי הממוצע היה באחוזון ה-7 בקרב 14 הילדים שנבדקו.

ילדים עם מדד טראומת ילדים חמור יותר הראו תוצאות גרועות יותר, כשמדד גלסגו קומה נמצא בהתאמה משמעותית לתוצאות.

הסביבה לאחר הפגיעה משפיעה על ההחלמה – טיפול מוקדמים, גירויים בבית, מניעת פגיעות נוספות יכולים להביא לתוצאות טובות יותר.

על החוקרים לסמוך על המטפלים להביא את הילדים למעקב. זה קשה במיוחד כשהילדים נמצאים במשפחות מאמצות או אומנות.

חלק מההורים מרגישים כעס כלפי הממסד הרפואי ואינם רוצים לחזור לבית החולים. זו תהיה עזרה גדולה אם תהיה איזו שהיא דרישה חוקית להבטיח כי הילדים יקבלו את הטיפול לו הם זקוקים.

קשה לחקור בתחום זה. המימון קשה להשגה וכן קשה לקבל את האישור האתי.

Pediatrics 2005;116:e174-e185.

לידיעה במדסקייפ

<!–

–>