ממחקר חדש עולה כי אחיות ביחידות טיפול נמרץ מעניקות חשיבות רבה לכאב, והקפדה על גישה סטנדרטית להערכה וטיפול בכאב, עם כלים מתאימים, מסייעת בשיפור הטיפול בכאב. למעשה, מהממצאים עולה כי אחיות צעירות נטו יותר לאמץ כלים חדשים, עובדה המדגישה את חשיבות לימודי המשך בנושא זה לאחיות ותיקות יותר.

ברקע למחקר הסבירו החוקרים כי גם עשרים שנים לאחר אשפוז ביחידת טיפול נמרץ, חולים מציינים כי כאב היה חלק משמעותי בחווית האשפוז. לכאב שאינו מוקל סיבוכים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים משמעותיים, אך למרות זאת, מספר מחקרים פרוספקטיביים גדולים דיווחו על העדר שיכוך כאבים במידה מספקת, בעיקר בשלב מוקדם במהלך השהות ביחידת טיפול נמרץ.

במחקר הנוכחי בחנו החוקרים את הטיפול הנהוג במדגם אחיות ביחידות טיפול נמרץ בקנדה, במטרה לבחון את הגישה והטיפול בכאב בחולים שאינם יכולים לדווח באופן עצמאי על כאב.

החוקרים חילקו שאלונים לאחיות שעבדו בחמש יחידות טיפול נמרץ בבית חולים אוניברסיטאי. באמצעות השאלונים העריכו החוקרים את הגישה להערכה, טיפול, תיעוד והדרכה בנושא כאב בחולים מבוגרים במצב קריטי, שאינם יכולים למסור מידע אודות הכאב שהם חווים.

כמחצית מהאחיות המתאימות (140 מבין 247) השיבו על השאלונים במלואם. 16% בלבד מהמשיבים דיווחו על ניסיון של פחות משנתיים ביחידות טיפול נמרץ, כאשר מרבית המשיבים (43%) דיווחו על ניסיון של למעלה מעשר שנים. להלן ממצאי המחקר, בהתאם לתחומים שנבחנו:

• הערכת כאב: למרות שכמעט כל האחיות דיווחו על שימוש בכלים להערכת כאב בחולים היכולים לדווח בעצמם על הכאב, פחות ממחצית דיווחו על שימוש בכלי מתאים להערכת חולים שאינם יכולים לדווח בעצמם על כאב. ישנם כלים תקפים זמינים לחולים אלו, אך רק לאחרונה נכנסו לשימוש קליני. המשיבים לשאלונים תיארו מגוון גישות שכללו ניטור סימנים חיוניים, הערכת התנהגויות כאב דוגמת עוויתות פנים וזיהוי סימני אי-שקט. למרות שמרבית האחיות דיווחו כי חשו בטחון ביכולת להעריך כאב בחולים המדווחים בעצמם על כאב, רק 695 דיווחו על דרגת בטחון דומה בהערכת כאב בחולים שאינם יכולים למסור בעצמם מידע אודות הכאב.

• התנהגויות כאב: אחיות דיווחו על מספר התנהגויות של חולים שנחשבו סמנים אפשריים לכאב. הנפוצים בהם כללו עוויתות פנים (63% מהמשיבים), ווקאליזציה (56.1%) והירתעות (52.5%). התנהגויות אחרות שזוהו בכלים תקפים לשימוש בחולים שאינם יכולים לדווח על כאב כללו אנחות, ניסיונות לשבת או לטפס מחוץ למיטה, משיכת צינורות, הכאת הצוות הרפואי או שיעול בזמן נשימה, צוינו ע”י מיעוט המשיבים לשאלונים בלבד כמעידים על כאב.

• פרוצדורות וקטגוריות חולים: אחיות התייחסו להערכת כאב כדבר החשוב  ביותר לחולים במצב קריטי עם פציעות עקב כוויות. הערכת כאב הוגדרה כחשובה מאוד גם לחולים הסובלים מבעיות פנימיות, כירורגיות ופצועי טראומה, למרות שאחיות דיווחו על סבירות נמוכה יותר בצורך במתן משככי כאבים לחולים הסובלים מבעיות פנימיות. מרבית המשיבים סברו כי הערכת כאב חשובה בזמן שינוי תנוחה, שאיבות, מתן טיפול בפצע והסרת או הכנסת עירויים ונקזים. פרוצדורות אחרות הכרוכות בכאב, כולל ניסיונות נשימה ספונטאנית, זכו להתייחסות מעטה יותר לכאב.

• מגבלות ואפשרויות: מספר מכשולים להערכה וטיפול יעילים בכאב צוינו ע”י חלק ניכר מהאחיות: אי-יציבות של החולים, חוסר יכולת לתקשר ועומס עבודה על האחיות. מצד שני, גורמים המעודדים התייחסות לטיפול בכאב כוללים התייחסות לנושא בעדיפות, מתן מרשם הולם למשככי כאבים; צוות בעל מוטיבציה; שימוש כלים סטנדרטיים, הנחיות ופרוטוקולים.

• הדרכה ותפיסות בנושא כאב: חלק גדול מהמשיבים (84.3%) דיווחו כי לקחו חלק בלימודי המשך מקצועיים בנושא הערכה וטיפול בכאב. מעניין לציין כי אחיות בסקר הנוכחי לא נטו לצמצם את השימוש באופיואידים עקב חשש מפני התמכרות או בחולים עם היסטוריה של הפרעות התמכרות.

Intensive Crit Care Nurs. 2011;27:121-128

לידיעה במדסקייפ
: