מאת ד”ר בן פודה-שקד

מניסויים בחיות מעבדה ומחקר חדש בשלב 1 אשר פורסם בגיליון מאי של ירחון Annals of Surgery עולה כי מניפולציה מכאנית של סביבת הפצע הניתוחי באמצעות תחבושת פולימר דינמית המגנה מפני לחץ עשויה להפחית את היווצרותן של צלקות בפצע הניתוחי.

החוקרים מביעים התלהבות מהתוצאות שהתקבלו, ומסבירים כי התחבושת עשויה פלסטיק סיליקון דק ואלסטי הנמתח מעל החתך הניתוחי לאחר שהוסרו התפרים. חומר דבק משמש להדבקת התחבושת לפני העור, ועם התכווצות התחבושת היא מספקת לדבריהם לחץ אחיד על גבי הפצע הניתוחי.

בניסויים שבוצעו בחיות מעבדה, נמצא כי הסביבה המכאנית של חתכים סגורים בעור בחזירים מסוג red Duroc ניתנת למניפולציה באמצעות תחבושת פולימר מכאנו-מודולטורית. בתום שמונה שבועות של מעקב, בדיקות אימונוהיסטוכימיות של סמנים פרופיברוטיים בוצעו בפצעים בהם היו דרגות שונות של מתח מכאני.

עבור המחקר הקליני בשלב 1, קיבלו תשעה חולים אשר עברו אבדומינופלסטיה אלקטיבית את תחבושת הפולימר המגנה מפני מתח על גבי צד אחד של הפצע הניתוחי, בעוד שהצד השני טופל כמקובל. באמצעות מדד של Visual analog scale (VAS), נתבקשו בוחנים מומחים ושאינם מומחים תצלומים מקצועיים של החתכים הניתוחיים בתום 8 עד 12 חודשים לאחר הניתוח.

החוקרים מדווחים כי בהשוואה לטיפול המקובל ולמצבים של מתח גבוה, הרי שהגנה מפני מתח על גבל החתכים הניתוחיים בחזירים הביאה להפחתה באזור הצלקת ההיסטולוגית פי 6 ופי 9, בהתאמה (p<0.01). הביטוי ההיסטולוגי של סמנים פרופיברוטיים ירד אף הוא בצורה משמעותית. הגנה מפני מתח על גבי הפצע הניתוחי הביאה ביעילות לירידה ביצירת הצלקת הקשורה בסגירת חתכים במתח גבוה בחיות הניסוי.

באשר לחולים, מציינים החוקרים כי הגנה מפני לחץ בחתכים הניתוחיים הבטניים הורידה אף היא את הופעת הצלקות הבתר-ניתוחיות (p=0.004), בהשוואה לצד של החתכים אשר טופל כמקובל.

לדברי החוקרים, מתוכננים כעת מחקרים קליניים גדולים עם מדגם מגוון אתנית במטרה לקבוע את הטווח האופטימלי של הכוחות המגנים מפני לחץ עבור חתכים ניתוחיים הספציפיים לאזור האנטומי ולמישור.

בין מגבלות המחקר הנוכחי מזכירים החוקרים את אלו הקשורים במבנה של ניסויים בחיות מעבדה ושל מחקר קליני בשלב 1, וכן את גודל המדגם הקטן.

לדברי החוקרים, ממצאי מחקרים פרה-קליניים וקליניים אלו עומדים בקנה אחד עם ההנחה הביוכימית לפיה בהיעדר שיווי משקל מכאני בין לחץ העור הפיזיולוגי ובין מרכיבים נושאי משקל של הפצע, הרי שתהליכי הריפוי הביולוגיים מגורים בצורה מתמשכת להגברת כמות רקמת הצלקת ומוגבלת רגנרצית הרקמה. הם טוענים כי התוצאות מספקות תובנות חדשות ביחס לפתוגנזה של היווצרות צלקות ומדגימות את יכולתם של כוחות מכאניים לשנות במידה משמעותית את ריפוי הפצע. לטענתם, הם מציעים פרדיגמה ביומכאנית לרגנרציה של הפצע הניתוחי, על פיה יש לשלוט בקפידה על הסביבה המכאנית של הפצע, לצד מרכיבים תאיים וביוכימיים, וזאת במטרה לאפשר ריפוי של החתך הניתוחי ללא היווצרות רקמת צלקת.

Annals of Surgery 2011

לידיעה במדסקייפ