מאת ד”ר בן פודה שקד

במחקר חדש אשר פורסם בגיליון ינואר של ירחון Cochrane Database of Systematic Reviews מסכמים החוקרים את אפשרויות הטיפול התרופתי הקיימות עבור חולים עם דימום בלשכה הקדמית של העין (הייפימה, Hyphema) הנוצר בעקבות חבלה.

החוקרים מסבירים כי הייפימה טראומטית לעיתים עלולה לגרום לאובדן קבוע של הראייה. חבלות נלוות (כגון הכתמה של הקרנית, קטרקט טראומטי, גלאוקומה, אטרופיה של עצב הראייה וכדומה) עלולות אף הן לפגוע משמעותית בראייה, ולדבריהם סיבוכים אלו עלולים להביא לירידה קבועה בראייה. בנוסף, מזכירים החוקרים כי חולים הסובלים מאנמיה חרמשית עלולים להיות פגיעים במיוחד לעלייה בלחץ התוך-עיני. באם הדימום נשנה, עולים שיעור הסיבוכים וחומרתם.

בעבודתם זו, ביקשו החוקרים לסקור את הספרות המקצועית במטרה לבחון את היעילות של התערבויות תרופתיות שונות בטיפול בהייפימה טראומטית. לשם כך, עשו שימוש במאגרי העבודות המקובלים (ה-Cochrane Central Register of Controlled Trials, MEDLINE, EMBASE ואחרים) בחיפוש אחר עבודות רלוונטיות, וזאת ללא מגבלת שפה או מועד הפרסום.

החוקרים מציינים כי שני סוקרים בחנו את כותרות ותקצירי העבודות באופן בלתי תלוי, לרבות מחקרים שבוצעו בהקצאה אקראית או אקראית למחצה אשר השוו התערבויות תרופתיות שונות בטיפול במצב זה.

נכללו בניתוח הנתונים 19 מחקרים שבוצעו בהקצאה אקראית ושבעה מחקרים נוספים בהם בוצעה הקצאה אקראית למחצה, עם סך של 2,560 נבדקים. ההתערבויות התרופתיות שנבחנו כללו תכשירים אנטיפיברינוליטיים (חומצה אמינוקפרואית פומית או סיסטמית, חומצה טרנסאקסמית, וחומצה אמינואתילבנזואית), קורטיקוסטרואידים (סיסטמיים וטופיקליים), תכשירים ציקלופלגיים, תכשירים מיוטיים, אספירין, אסטרוגנים, וכן התערבויות דוגמת רטיות חד- או דו-צדדיות, הרמת הראש ומנוחה במיטה.

החוקרים מדווחים כי אף אחת מההתערבויות שנבדקו לא הראתה השפעה משמעותית על חדות הראייה, בין אם זו נמדדה שבועיים ומטה לאחר החבלה או פרק זמן ארוך יותר לאחריה.

תוצאות המחקר הראו כי מספר הימים שנדרשו עד לחלוף ההייפימה הראשונית היה ככל הנראה ארוך יותר בעקבות השימוש בחומצה אמינוקפרואית בהשוואה להיעדר השימוש בה, אולם לא השתנה בעקבות יתר הטיפולים שנבדקו. בנוסף, טיפול סיסטמי בחומצה אמינוקפרואית הביא לירידה בשיעור הדימום הנשנים (OR, 0.25; 95% CI = 0.11-0.5), אולם כאשר הניתוח לא כלל Intetion-to-treat אבדה מובהקותו של קשר זה (OR, 0.41; 94% CI = 0.16-1.09). תוצאות דומות נצפו ביחס לשימוש הטופיקלי בתכשיר זה (OR, 0.42; 95% CI = 0.16-1.10).

באשר לשימוש בחומצה טרנסאקסמית, נצפתה השפעה משמעותית של הורדת שיעור הדימומים המשניים (OR, 0.25; 95% CI = 0.13-0.49), וכך היה גם עבור חומצה אמינואתילבנזואית כפי שעלה ממחקר בודד (OR, 0.07; 95% CI = 0.01-0.32). הראיות התומכות בירידה משמעותית בסיכון לסיבוכים כתוצאה מדימום משני (לרבות הכתמה דמית של הקרנית, סינכיה קדמית פריפרית, עלייה בלחץ התוך-עיני והתפתחות אטרופיה של עצב הראייה) בעקבות השימוש בתכשירים אנטיפיברינוליטיים היו מוגבלות על ידי המספר הקטן של אירועים שנרשמו.

החוקרים מוסיפים כי השימוש בחומצה אמינוקפרואית היה קשור בעלייה בשיעור הבחילות, הקאות ותופעות לוואי תרופתיות נוספות בהשוואה לתרופת דמה. לא נצפו הבדלים ביחס למספר תופעות הלוואי בעקבות שימוש סיסטמי לעומת שימוש טופיקלי של חומצה אמינוקפרואית או בין מינונים מופחתים לאלו המקובלים. המידע הקיים ביחס לשימוש בקורטיקוסטרואידים, ציקלופלגיים או אספירין בטיפול בדימום חבלתי בלשכה הקדמית היה מוגבל בשל מספר נמוך של נבדקים ואירועים.

לבסוף, מדווחים החוקרים כי לא נצפה הבדל מובהק בין השפעות הטיפול ברטייה חד-עינית לעומת רטיות דו-עיניות או בין ניוד לבין מנוחה מוחלטת במיטה ביחס לסיכון להתפתחות דימום משני או פרק הזמן עד להופעת דימום שכזה.

על בסיס תוצאותיהם אלו, מסיקים החוקרים כי הייפימה טראומטית בהיעדר פגיעות תוך-עיניות נוספות, לעיתים עלולה להוביל לאובדן קבוע של הראייה. סיבוכים הנובעים מדימום משני עלולים בפני עצמם להביא לאובדן קבוע של הראייה, ובייחוד בחולים הסובלים מאנמיה חרמשית. לדבריהם, לא נמצאו ראיות לכך שיש השפעה לאי אילו מההתערבויות שנבדקו על חדות הראייה.

על אף שהראיות הקיימות הינן מוגבלות, נראה לטענת החוקרים כי בחולים עם הייפימה טראומטית המטופלים בחומצה אמינוקפרואית או בחומצה טרנסאקסמית ישנו פחות סיכון להתפתחות דימום משני. עם זאת, הייפימה המתרחשת בחולים הנוטלים חומצה אמינוקפרואית דורשת זמן רב יותר עד להיעלמותה.

החוקרים מוסיפים כי מלבד התועלת האפשרית של טיפול בתכשירים אנטיפיברינוליטיים בצמצום שיעור הדימומים המשניים, הרי שההחלטה לטפל באמצעות קורטיקוסטרואידים, ציקלופלגיים או התערבויות שאינן-תרופתיות (רטיות, מנוחה או הרמת הראש) צריכה עדיין להיעשות על בסיס כל מקרה לגופו, מאחר ואין די ראיות מדעיות התומכות בהתערבויות אלו בשלב זה.

לבסוף, מאחר וההתערבויות הטיפוליות המרובות שנבחנו מצויות אך לעיתים נדירות בשימוש בנפרד, יש צורך לדברי החוקרים בהמשך המחקר בתחום במטרה לבחון את ההשפעות האדטיביות של התערבויות אלו.

Cochrane Database of Systematic Reviews 2011