מתוצאות מחקר עולם-אמיתי חדש שפורסמו בכתב העת International Journal of Cardiology עולה כי כמחצית מהחולים המופנים לניתוח לא-לבבי מג’ורי בתוך שנה מהתערבות כלילית מילעורית הפסיקו את הטיפול בנוגדי-טסיות, כאשר מאפיינים הקשורים במטופל בפרוצדורה הכלילית ובניתוח השפיעו על תהליכי קבלת החלטות שהובילו להפסקת הטיפול בנוגדי-טסיות.
ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי אין נתונים מספקים בכדי לקבוע מהו הטיפול הבתר-ניתוחי האופטימאלי בנוגדי-טסיות בחולים המופנים לניתוח לא-לבבי לאחר התערבות כלילית מילעורית. כעת הם ביקשו לזהות גורמים המנבאים הפסקת טיפול נוגד]-טסיות בתנאי עולם-אמיתי בקרב חולים שעברו ניתוח לא-לבבי בתוך שנה מהתערבות כלילית מילעורית.
המחקר כלל חולים שעברו התערבות כלילית מילעורית במרכז שלישוני בין 2011 ו-2018. הפרעה בטיפול נוגד-טסיות סביב התערבות ניתוחית הוגדרה כהפסקת טיפול באספירין או במעכב P2Y12 בין יממה ועד שבועיים לפני הניתוח.
מדגם המחקר כלל 1,092 ניתוחים ו-747 חולים.
מהנתונים עולה כי תועדו 487 (44.6%) הפרעות בטיפול קדם-ניתוחי בנוגדי-טסיות: הפסקה של מעכב P2Y12 בלבד (47.4%), הפסקה של אספירין בלבד (7.9%), או הפסקה של שני התכשירים (44.7%).
גורמים אשר השפיעו על ההחלטה להפסקת הטיפול התרופתי בנוגדי-טסיות כללו מאפיינים של המטופל (אירוע מוחי קודם, מדד מסת גוף נמוך, אנמיה, אוטם לבבי) וגורמי סיכון הקשורים לפרוצדורה עצמה (חסימה מלאה כרונית, מחלה רב-כלית, שימוש בתומכן מצופה-תרופה).
הסיכוי להפסקת טיפול נוגד-טסיות היה גבוה יותר בניתוחים בדרגת סיכון גבוהה יותר ובחולים שטופלו מעכבי P2Y12 פוטנטיים יותר (Ticagrelor/Prasugrel לעומת Clopidogrel), בעוד שבקרב חולים שעברו ניתוח לא-לבבי בתוך פחות מ-90 ימים מהתערבות כלילית מילעורית תועד סיכוי נמוך יותר להפסקת הטיפול בנוגדי-טסיות.
החוקרים מסכמים וכותבים כי בחולים המופנים לניתוח לא-לבבי, מאפיינים אנגיוגרפיים ומאפייני הניתוח עשויים להשפיע על תהליכי קבלת החלטות בנוגע להפסקת הטיפול בנוגדי-טסיות. הממצאים משקפים את המתרחש בעולם האמיתי ומדגישים את החשיבות של גישת טיפול רב-צוותית לקבלת החלטות ברמת המטופל הבודד.
השאירו תגובה
רוצה להצטרף לדיון?תרגישו חופשי לתרום!