מתוצאות מחקר חדש שפורסמו בכתב העת Neurology עולה כי בקרב חולים עם דימום תוך-מוחי, באלו שנהגו לשתות אלכוהול בכמות גבוהה, גיל הופעת הדימום המוחי היה צעיר ב-14 שנים, בממוצע, בהשוואה לאלו שלא שתו אלכוהול בכמות רבה.

החוקרים מוסיפים כי במקרים של דימום תוך-גולגולתי באלו שנהגו לשתות אלכוהול בכמות רבה, תועדה שכיחות גבוהה יותר של דימומים באזורי מוח עמוקים, עדות למעורבות של מחלת כלי דם קטנים. הם מציינים כי לא רק שאלו ששתו אלכוהול בכמות רבה היו צעירים יותר (סביב שנות השישים לחייהם), אלא גם לא סבלו ממחלות חמורות קודם לכן.

מחקר PITCH (Prognosis of InTra-Cerebral Hemorrhage) כלל 540 חולים (חציון גיל של 71 שנים), שאושפזו לבית חולים עם דימום לפרנכימה, שאושר בבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת.

מעבר לנתונים דמוגרפיים, היסטוריה רפואית ומצב קוגניטיבי, החוקרים אספו נתונים אודות צריכת אלכוהול. צריכת אלכוהול רבה הוגדרה כצריכה קבועה של למעלה מ-300 גרם בשבוע (מקביל לשלוש כוסות ביום). ערך סף זה עלה בקנה אחד עם ההשפעות הידועות של אלכוהול על התפקוד הקוגניטיבי, וכן על הסיכון לאירועים מוחיים ותחלואה.

לפי הגדרה זו, 25% מהמשתתפים במחקר שתו אלכוהול בכמות רבה, עדות לשכיחות הגבוהה של אלכוהוליזם בצפון צרפת וכן במדינות רבות בצפון אירופה. עם זאת, החוקרים מדגישים כי קבוצת המחקר לא הייתה מהאוכלוסייה הכללית, אלא מקבוצת חולים שאובחנו עם דימום תוך-מוחי.

לעיתים קרובות, שתיינים כבדים לא היו עצמאיים לפני הדימום המוחי ורבים מהם נפלו פעמים רבות, סבלו מנוירופתיה היקפית, דיכאון, עייפות כרונית וסיבוכים אחרים. בשתי הקבוצות משך האשפוז היה דומה וכך גם שיעור האשפוזים, דוגמת צורך בהנשמה, ניתוח נוירו-כירורגי, פרכוסים מוקדמים וזיהומים.

מהמחקר עלה כי בקרב השורדים, חציון הגיל של שתיינים כבדים עמד על 60 שנים, זאת בהשוואה לחציון של 74 שנים באלו שלא שתו אלכוהול בכמות רבה (P<0.0001). באלו ששתו אלכוהול בכמות רבה הסבירות להיסטוריה של מחלת לב איסכמית הייתה נמוכה יותר, אם כי שכיחות המעשנים הייתה גבוהה יותר.

למרות שנותרו בטווח התקין, רמות הטסיות וזמני PT היו נמוכים משמעותית בקבוצת החולים ששתו אלכוהול בכמות רבה ולדברי החוקרים, ממצא זה מעיד על קשר בין מחלה מוקדמת של כלי דם קטנים. מעבר להעלאת הסיכון ליתר לחץ דם והגדלת הסיכון לדליפה מכלי דם קטנים ושבריריים, צריכת אלכוהול רבה עלולה להוביל להתפתחות הפרעות קרישה.

בחולים ששתו אלכוהול בכמות רבה נרשמה שכיחות גבוהה יותר של דימומים תוך-מוחיים שאינם אונתיים (יחס סיכויים של 1.71) ושכיחות נמוכה יותר של Leukoariosis (יחס סיכויים של 0.76 לכל עליה). מדובר בעדות נוספת לפיה לאלכוהול השפעה על אזורים עמוקים במוח.

באשר לשיעורי ההישרדות, צריכת אלכוהול רבה ניבאה תמותה לאחר שנתיים רק בחולים צעירים מתחת לגיל שישים, עם דימום תוך מוחי שאינו-אונתי (יחס סיכון של 1.96). כמו כן, לאחר מעקב של שנתיים, 61% מאלו ששתו אלכוהול בכמות רבה לא היו עצמאיים, זאת בהשוואה ל-70% מאלו שלא שתו אלכוהול, אם כי ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית. מדדי האטרופיה המוחית היו דומים בשתי הקבוצות.

החוקרים מדגישים כי לא ניתן להסיק מסקנות בנוגע לשאלה אם אלכוהול גורם לדימום תוך-מוחי. ככל הנראה לא מדובר במשקה עצמו, אך אלכוהול כנראה מוביל לעליה קלה בלחץ הדם ולהפרעה קלה בתפקודי הקרישה.

Neurology.2012;79:1109-1115

לידיעה במדסקייפ