סטודנטים

מאמצי החייאה ממושכים יותר עשויים להביא לשיפור שיעורי ההישרדות של חולים לאחר דום לב בכותלי בית החולים (Lancet)

דפיברילטור

חלק גדול מהרופאים המטפלים במקרים של דום לב בכותלי בית החולים לעיתים קרובות מתקשים לוותר על מאמצי ההחייאה, גם לאחר שנראה כי אלו חסרי ערך. לכן, במסגרת מחקר חדש בחנו חוקרים את הנטייה של בתי חולים למאמצי החייאה קצרים או ממושכים . ממצאי המחקר פורסמו בכתב העת Lancet ומציעים כי הארכת משך מאמצי ההחייאה עשויה להביא להצלת חיים.

החוקרים זיהו קרוב ל-65,000 חולים עם דום לבבי בכותלי בית החולים ב-435 בתי חולים בארצות הברית, בין השנים 2000-2008. בקרוב למחצית מהחולים (כ-32,000) נרשמה חזרה עצמונית של הדופק, אך רק 9912 חולים שרדו עד לשחרור (15.4%). בחולים בהם הדופק חזר עצמונית, חציון משך ניסיונות ההחייאה היה 12 דקות, אך באלו שלא שרדו המאמצים ארכו 20 דקות.

למרות התקדמות בתחום ההחייאה, שיעורי ההישרדות הכוללים לאחר דום לב בכותלי בית החולים עדיין נמוכים. רופאים העלו חשש כי הארכת מאמצי ההחייאה עשויה להיות חסרת ערך, אך מעט נתונים אמפיריים זמינים בנושא.

מהמחקר עולה שונות רבה בין בתי חולים במשך הממוצע של ניסיונות ההחייאה, ובתי החולים סווגו לרבעונים על-בסיס משך מאמצי ההחייאה. החולים שטופלו בבתי חולים ברבעון בו חציון משך ההחייאה היה הארוך ביותר (בממוצע, 25 דקות באלו שלא שרדו), סיכויי ההישרדות עד חזרה עצמונית של הדופק היו גבוהים יותר (יחס סיכון מתוקן של 1.12, P<0.0001) וכך גם שיעורי ההישרדות עד לשחרור (יחס סיכון של 1.12, P=0.021), בהשוואה לחולים בבתי חולים ברבעון עם משך מאמצי ההחייאה הקצר ביותר בחולים שלא שרדו (בממוצע, 16 דקות).

מאחר שהמחר בחן את משך ההחייאה בנפרד בחולים ששרדו ובאלו שלא-שרדו, הממצאים מאשרים כי חזרה עצמונית של הדופק בחולים ששרדו אירעה לרוב בשלב מוקדם במהלך ההחייאה. הממצאים מאשרים גם כי בחלק מהחולים הדופק חזר עצמונית לאחר למעלה מחצי שעה של החייאה, אך בפחות מ-25% מהחולים שמתו במהלך דום לבבי ועברו החייאה במשך 30 דקת ומעלה, רמז לכך שמאמצי ההחייאה הממושכים הללו אינם נפוצים.

נראה כי מספר הבדלים בסיסיים היו אחראיים להבדלים במשך ההחייאה. מבין אלו בהם נרשמה חזרה עצמונית של הדופק, בחולים עם מחלות קודמות,כולל אלח-דם או טראומה מג’ורית, בחולים שעברו התערבויות קריטיות בעת הדום הלבבי, או בחולים עם דום לב ביחידות טיפול נמרץ, שכיחות החייאה במשך 10 דקות, או פחות, הייתה גבוהה יותר משכיחות מאמצי החייאה במשך 30 דקות ומעלה.

עם זאת, בחולים שלא שרדו, למעט אלו שפיתחו אוטם לבבי במהלך האשפוז, שיעור החולים עם מחלות קודמות שעברו החייאה במשך 30 דקות ומעלה, היה קטן יותר משיעור החולים שעברו החייאה במשך עד 10 דקות.

החשיבות העיקרית של ממצאי המחקר הינה כי מאמצים סיסטמיים להארכת משך ניסיונות ההחייאה עשויים להוביל לעליה בשיעורי חזרה עצמונית של הדופק ושיעורי ההישרדות עד לשחרור, מאחר שבחולים בבתי חולים בהם מאמצי ההחייאה ארכו זמן רב יותר נרשמו שיעורי ההישרדות הגבוהים ביותר.

הסיבה לשיפור שיעורי ההישרדות עד לשחרור עשויה לנבוע מכך שבבתי חולים המיישמים את ההנחיות להחייאה באופן סיסטמי, מאמצי ההחייאה נמשכים זמן ארוך יותר מבתי חולים שאינם עוקבים אחר הקווים המנחים. ממצאים אלו רומזים כי משך ההחייאה הינו סמן לטיפול מקיף יותר. עם זאת, ייתכן גם כי מדובר באפשרות לשיפור הטיפול באוכלוסיות בסיכון גבוה, בעקבות סטנדרטיזציה של משך מאמצי ההחייאה לפני הפסקת הנסיונות.

Lancet 2012

לידיעה במדסקייפ

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

מידע נוסף לעיונך

כתבות בנושאים דומים

הנך גולש/ת באתר כאורח/ת.

במידה והנך מנוי את/ה מוזמן/ת לבצע כניסה מזוהה וליהנות מגישה לכל התכנים המיועדים למנויים
להמשך גלישה כאורח סגור חלון זה